גבעות אלונים: טיול בעקבות הטמפלרים

סוף שבוע אביבי בקצה הדרומי של הגליל התחתון. יפה כאן. שתי נשים מחפשות כלניות, משפחה עורכת פיקניק בצל עצי האלון. מטיילים אל בית לחם הגלילית ואל אלוני אבא, שרידי מושבות גרמניות בלב המזרח התיכון.

כשנוסעים בכבישים המוצלים במושבים האלה, אפשר לדמיין איך עברו כאן בתחילת המאה שעברה עגלות העץ של המתיישבים הטמפלרים. עכשיו נוסעות כאן, ובשבילי העפר שבסביבה, משפחות וזוגות ברכב שטח או בסתם מכונית. באים לראות את הפריחה המשגעת ואת עצי האלון וליהנות גם מפריחת האטרקציות התיירותיות באיזור.

הטמפלרים, גרמנים נוצרים שחיו בארץ פחות משמונים שנה, הספיקו להטביע את חותמם כמעט על כל תחומי החיים של אותה תקופה. הם הגיעו לארץ בסוף שנות השישים של המאה ה־19 מממלכת וירטמברג שבגרמניה, כשמוביל אותם הרעיון לכנס כאן את עם האל (כדרך חלומות מסוג זה, קיבל הרעיון עם הזמן פירושים שונים). משום שמדובר היה בבריות חרוצות במיוחד, השאירו אחריהם שובל של טכנולוגיות לא מוכרות, מפעלים קטנים, דרכים סלולות ומושבות אירופיות. פרקטיות מרשימה.

בסוף 1868 נחתו ראשוני המתיישבים בחיפה, וכמעט מיד הקימו בה מושבה לתפארת (ראו "מטיילים" 38). אחר כך התפשטו גם ליפו, שרונה (מחנה הקריה של היום) וירושלים. בחלוף השנים נפרדו הטמפלרים מהשאיפה הדתית שהניעה אותם, חלקם אף חזרו לחיק הכנסייה האוונגלית, אך הם המשיכו בדרכם היצרנית. הם פיתחו את מושבותיהם הוותיקות וייסדו עוד שלוש מושבות חקלאיות, שתיים מהן - ולדהיים ובית לחם - הוקמו על גבעות המשקיפות לעמק יזרעאל.

יקב קטן, כמו באירופה
כמעט מאה עברה, ובצומת אלונים שבכביש מספר 75 העובר בעמק יזרעאל מוצבים שלטים. אחד מהם מציע טעימת יין מרלו במושב אלוני אבא, אחרים מספרים על מסעדה, מכירת ריהוט כפרי, רכיבה על סוסים ויריד אוכל בקניון חוצות אלונים.

נענים לשלטים. פונים שמאלה (צפונה) בכביש מספר 7513, נכנסים לאלוני אבא, וממשיכים לנסוע ישר. בצד שמאל עומדת כנסייה, שריד אוונגלי בלב המושב השיתופי. הכנסייה היפה נעולה אמנם, אך סמוך לה מוצב שלט המספר את סיפורה של המושבה.

ב־1907 רכשה קבוצת מתיישבים גרמנים (צאצאי טמפלרים ואחרים שחזרו לחיק הכנסייה האוונגלית) את אדמות הכפר הערבי אום אל־עמד, שהיו בבעלות משפחת ת'ויני מביירות. הם קראו למקום ולדהיים (נווה יער בעברית), והחלו בבנייה. הם חיו כאן כארבעים שנה, עד שבשלהי מלחמת העולם השנייה עזבו רובם את הארץ בחסות הבריטים.

בשנת 1948, כשהתיישבו כאן יהודים, הם קראו למקום אלוני אבא, על שם הצנחן היהודי אבא ברדיצ'ב שפעל מעבר לקווי האויב הנאצי. באותו זמן העדיפו היהודים להתגורר בבתי סוכנות קטנים שהקימו. בתי האבן הגדולים שבנו הגרמנים נוצלו כמבני משק ומחסנים עוד שנים ארוכות.

אחד מהם, ששימש בימי הגרמנים מחלבה, הוא היום אכסניה ליקב אלון. כדי להגיע אליו צריך פשוט להמשיך להתפתל בכביש שבמורד ולפנות שמאלה בעקבות השילוט.

בעלי היקב מנסים לשמור על רוחו הגרמנית של המקום: על הקיר תלויות תמונות של המתיישבים שבאו מגרמניה, ואת התריסים שיפצו בהתאם לבנייה המקורית. "השם אלון התאים לנו", אומר גל שגב שהקים את היקב בתחילת שנות התשעים, "גם בגלל המקום וגם בגלל הקשר לתעשיית היין, שבה משתמשים בחביות ובפקקים העשויים מעץ אלון".

ביקב הקטן ייתנו לכם לטעום יין, וכמובן תוכלו גם לרכוש מהיינות, שיוצרו בתהליך ידני ובאמצעות מיכון פשוט. ממש כמו ביקבים של אירופה. במקום מייצרים יינות אדומים יבשים, אבל מוכרים גם גבינות עזים קשות, שמן זית, ריבות ודבש מתוצרתם של יצרנים מהאיזור, כמקובל במשקים קטנים בחו"ל.

היקב פתוח בסופי שבוע, אבל מומלץ לוודא בטל' 9535251־04 לפני שמגיעים.

יער האלונים שבאיזור אלוני אבא הוא מהיחידים שהתורכים חסו עליו כשכרתו כמעט את כל האלונים בסביבה

מרכז מבקרים נוסטלגי
אחרי שיוצאים מאלוני אבא ופונים ימינה בצומת, ממשיכים לנסוע בכביש המסתיים בבית לחם הגלילית. בעידן שבו החקלאות מפרנסת פחות, החלו לצוץ יוזמות פרטיות: צימרים, מסעדות, מרכז מבקרים ועוד היד נטויה.

הבסיס להפרחת האיזור טמון אי שם בתחילת המאה העשרים, כשהמושבה בחיפה נהייתה צרה מלהכיל את בני הדור השני של הטמפלרים. המתיישבים החליטו להקים מושבה חדשה ורכשו את אדמת בית לחם ממשפחת סורסוק, שהחזיקה רבבות של דונמים בעמק יזרעאל ובסביבתו.

אחד ממתכנני המושבה היה המהנדס גוטליב שומאכר, מגדולי חוקריה ומודדיה של ארץ ישראל. הוא תכנן גם את המושבה בחיפה אשר נודעה באופיה האירופי ובתכנונה המוקפד. בתמורה לעבודתו קיבל שומאכר בית במושבה, ואחר כך התגוררה בו משפחת ואגנר.

בתחילת שנות החמישים עברה להתגורר בבית משפחתה של נורית פליישמן. נורית, שגדלה פה, הקימה בקומה הראשונה, יחד עם בעלה קובי, מרכז למבקרים בבית לחם הגלילית. כשנכנסים למקום עוטפת את המבקרים תחושת התרפקות על העבר: בחדר אחד, שבימי הגרמנים היה המטבח (התנור ובור המים עוד נמצאים שם), אספה נורית חפצים שמזכירים לה ולרבים אחרים את ימי ילדותם. את עיני הנוסטלגית צדה קופת קרן קיימת כחולה.

חדר הכניסה מוקדש לצאצאי הטמפלרים. על הקיר תלויות תמונות המציגות את פניה השונות של ההתיישבות הגרמנית. רואים בהן את ענפיה השונים של משפחת ואגנר שהתגוררה בבית, את מראה המושבה בימיה הראשונים וגם נערים מהמושבה בפעילות של תנועת הנוער הנאצית. פליישמן אומרת שבשבילה, כבת למשפחה שעברה את השואה, להתגורר כאן זה סוג של נקמה.

בסוף מלחמת העולם השנייה הוקם על ידי הבריטים בבית לחם (שהיהודים הוסיפו לה את התואר "הגלילית") מחנה מעצר שבו נכלאו המתיישבים צאצאי הטמפלרים. אחר כך הם עזבו לאוסטרליה ולגרמניה, וקיבלו פיצויים בתמורה לרכוש הרב שהשאירו.

משפחת פליישמן שיפצה את מבנה המשק הקטן שבחצר, שבעבר שימש לגידול חזירים, והקימה שם יחידת נופש. מרכז המבקרים, שנמצא בצד המזרחי של המושב (ממשיכים כמה עשרות מטרים אחרי מגרש החנייה המוסדר), פתוח בשבתות ובחגים בשעות 11:00-17:00 פרטים נוספים בטל' 9532901־04 או באתר האינטרנט .

אבל בית לחם הגלילית לא נשארה רק עם העבר. בשנים האחרונות צצו בה יוזמות נוספות: מסעדה יוקרתית, מרקייה וגם פונדק ג'חנון. כשאכלתי בפונדק הג'חנון - כסאות כתר פלסטיק לבנים באמצע חצר של בית גרמני - שאלתי את עצמי מה היה אומר הנפח המקומי שהתגורר כאן, לפי הכתוב בתפריט, אילו היה רואה אותנו כאן, אוכלים ג'חנון של שבת. בעיני זו אופציה נעימה לארוחת בוקר. אחר כך אפשר לצאת לטיול הליכה קצר בסביבה ולהיפרד מהצירוף הגרמני־ישראלי.

יוצאים מבית לחם הגלילית וחוזרים לכיוון צומת אלונים. כמה מאות מטרים אחרי היציאה מהמושב, בצד ימין, יש בית שאיבה. פונים ימינה בשביל העפר ונכנסים לשמורת אלוני אבא, שגדלים בה בעיקר אלוני תבור. סמוך אליה זרועים שדות חיטה, עדרים רועים בסביבה, ובעונה הנכונה פורחות פה רקפות וכלניות.

יעדים בעולם

אסיה, המזרח הרחוק

אירופה

אפריקה

צפון ומרכז אמריקה

דרום אמריקה

ישראל

יעדים נוספים

מסע אחר אונליין

ניווט לפי תגיות:

מסע אחר ברשת:

נושאים חמים באתר: