תפריט עמוד

ריחה של חמלה

בקיבוץ גבעת חיים איחוד מתקיים פרויקט ראשון מסוגו בארץ - בית אבות לכלבים שהושלכו מביתם. עשרה כלבים וחתול אחד, שהיו בעבר כלבי נחייה לעיוורים או חיות מחמד, חיים כאן בהשגחתו של אבשלום בני, עובד סוציאלי, שמטפל באמצעות בעלי חיים. דיירי המקום נוהגים לפי יכולתם: הקשישים נחים, ורק הכלבים הכשירים נרתמים לסייע לאוכלוסיות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, נשים מוכות וחולי נפש

האם לחמלה יש ריח? אם כן, הוא עובר תחילה דרך פרדסים של תפוזים ולימונים ומנדרינות, ומשם, אביבי ומרחיב נחיריים, הוא מתערסל בריח של אפונה ריחנית הצומחת בוורוד, בורדו ולבן בצידי המדרכות של קיבוץ גבעת חיים איחוד ומתערבב בריח של כובע הנזיר הפורח בכתום עז ובצהוב חיוור, עד שמגיע לבית האבן הצבוע תכלת, שבו מתקיים פרויקט נדיר, ראשון מסוגו בארץ – בית אבות לכלבים, שמאפשר לדייריו מנוחה שלמה אך גם פעילות נמרצת בטיפול באוכלוסיות חלשות.
זה בצד זה חולקים עשרה כלבים קשישים וחתול אחד, דיירי המקום, בני אצולה ואסופיים, בעלי דם כחול ופשוטי עם, באותה צלחת מזון משובח ובאותו דלי עם מים טריים, באותן ספות מרופדות ונוחות ובאותו מרחב טיולים פתוח ומוגן. אלה וגם אלה זוכים בערוב ימיהם למגע של אהבה, רוך וקבלה.

"לפני שנה וחצי", מספר אבשלום בני, יוזם הפרויקט ומבצעו, "הגיע אלי בחור מירושלים וביקש שאקח את כלב הנחייה

טיפלנו בילד בן תשע שסבל מחרדה ומהרטבה וטופל באקופונקטורה, אבל כל אימת שראה את המחטים היה מפחד וצורח, עד שגורדון, לברדור רטריוור, היה נשכב על ידו ומלקק אותו

שלו בן ה־11, שמפאת גילו כבר לא יכול היה לעבוד יותר. אין בית, הוא אמר, שירצה לקחת כלב זקן, שבאופן אירוני גם הולך ומתעוור. אותו בחור סיפר שהוא לא ישן בלילות רק מהרעיון להכניס את הכלב לצער בעלי חיים או לתחנת הסגר.
"למחרת נסעתי לירושלים ולקחתי את גורדון, לברדור רטריבר אמריקאי שחור, ששימש מגיל שנתיים כלב נחייה. דרכו נפתח בפני עולם שלם של כלבים קשישים, שהיו פעם כלבי בית מטופלים ומושקעים או כלבי נחייה, ובזקנתם הפכו למטרד שיש להיפטר ממנו. הרגשתי שלטפל בכלב קשיש זו לא בחירה. הרגשתי שזה בחר בי יותר משאני בחרתי בזה, ופשוט נפלה בחלקי הזכות הגדולה לכבד את אלה שכיבדו בני אדם כל ימיהם ולהעניק להם מקצת האהבה שהם מעניקים כל חייהם".
אבשלום בני, האיש שמאחורי המיזם, מכהן גם כיו"ר עמותת ח.מ.ה (חיות מחמד והאדם בסיוע הדדי בישראל). בני, יליד ארצות הברית, עובד סוציאלי בהכשרתו, מטפל באמצעות בעלי חיים באוכלוסיות מיוחדות: ילדים בעלי צרכים מיוחדים, נשים מוכות, משפחות מצוקה, משפחות חד הוריות, אסירים, חולי נפש וניצולי שואה. "אני עובד בעיקר עם פקינֵזים וצ'יוָואווֹת, הנוחים לשליטה ולליטוף, ועם אַיְרדֶל טֶרִייֶרים ולברדורים", מסביר בני. "בעבודה של מטופל וכלב נוצרת אמפתיה במהירות, שכן כלב מאפשר למטופל, דרך המגע הבלתי אמצעי, חוויה מתקנת".

חדר המגורים של בית האבות. "למדתי איזה יופי יש בנפשות טובות הלב הללו", אומר אבשלום בני, יוזם הפרוייקט

כל כלב לפי יכולתו
לאחר שעבר תהליך הסתגלות למקום, התאושש גורדון, וכיום הוא מטפל יחד עם בני ואנשיו בילדים בסיכון. תפקידו בכוח: סבא. "גורדון נצמד לילדים בעייתיים במיוחד ופורש עליהם את חסותו", מספר בני. "לא מזמן טיפלנו בילד בן תשע שסבל מחרדה ומהרטבה וטופל באקופונקטורה, אבל כל אימת שראה את המחטים היה מפחד וצורח. גורדון היה נשכב על ידו במזרן אינסטינקטיבית ומלקק אותו, וכך, כשהם מחובקים, עבר הילד את הטיפול".
בעוד גורדון מתערה במקום העבודה, החלה מהלכת השמועה שנמצא פטרון לכלבים קשישים והוא גר בקיבוץ גבעת חיים איחוד. אחרי גורדון הגיעה אודל בת העשר, לברדורית זהובה ששימשה כלבת נחייה לעיוורת, גרושתו של אבא של גורדון. המיוחסת מצאה משפחה אוהבת בקיבוץ, וקשריה עם המוסד הגריאטרי של בני מסתכמים בעבודה שהיא עושה עם ילדים.

סיינפלד, שנאוצר ננסי בן עשר, נמצא זנוח במושב בת חפר עם חברו מגזע בול מסטיף. שניהם ננטשו על ידי בעליהם שעזבו את הארץ. החבר לא שרד, אבל סיינפלד, שהגיע במצב של התייבשות ותת תזונה, השתקם וכיום הוא עליז וטוב לב

בבי, דייר הכבוד, הוא דני ענקי בן 11, שנמצא מופקר על סף מוות. "מצאנו אותו קשור בחניון בחום של אוגוסט", נזכר בני, "כשהוא ירוד מאוד מבחינה גופנית. שילמתי ללוכד כלבים שיביא אותו אלי, והוא הגיע שלד עצמות. השקענו בו המון, והכלב השתקם. כיום הוא עובד עם ילדים במרכז ילדים־הורים ביפו ועם נשים מוכות. מידותיו מאפשרות למטופלים הרגשה של שליטה. לילדים שעברו התעללות הוא מספק תחושת ביטחון וחום".
על המזרן הסמוך שוכבת וויסל, רועה גרמנית בת 14, גם היא כלבת נחייה שנזנחה. היא הגיעה לבית האבות חירשת כתוצאה מדלקת כרונית, מתקשה לעמוד בשל בעיות גב ורגליים אחוריות ורזה מאוד. וויסל התקשתה להסתגל והתגעגעה מאוד לבעליה, אך עם הזמן התאוששה וכיום היא נהנית ממזון משובח שמתקבל מתורמים טובי לב. "בלי האוכל המעולה שלהם", מסביר בני, "הכלבים היו מטופלים בקורטיזון שהיה מקצר את ימיהם".
סיינפלד, שנאוצר ננסי בן עשר, נמצא זנוח במושב בת חפר עם חברו מגזע בול מסטיף. שניהם ננטשו על ידי בעליהם שעזבו את הארץ. החבר לא שרד, אבל סיינפלד, שהגיע במצב של התייבשות ותת תזונה, השתקם וכיום הוא עליז וטוב לב. ויש גם חתול אחד בשם סולו. "הוא חתול עם נפש כלבית", מעיד בני.
דיירי המקום נוהגים כל כלב לפי יכולתו. הקשישים יותר נחים ומטופלים, ורק כלב שכשיר לכך נרתם לסייע לאוכלוסיות שבהן מטפלת עמותת ח.מ.ה. "השיעור שלמדתי  מהם", אומר בני, "הוא סובלנות, אדיבות וסבלנות כלפי החלש והקשיש, והרבה אהבה. אנשים מתעלמים מהנשמות האלה של הכלבים, אבל אני למדתי איזה יופי יש בנפשות טובות הלב הללו".

אביב בישראל - ממעוף הציפור

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.