|
 |
| ציורי הסלע בני אלפי שנים, שנמצאו באזור חוג הקוטב הצפוני, מתארים אדם על מגלשיים וכלי ציד בידיו |
סקי מתקשר אצל רבים לאלפים השוויצריים או האוסטריים, אך הוא בעצם המצאה סקנדינבית, ורוב התפתחותו נעשתה בצפון אירופה. כמו רבים מענפי הספורט, גם הוא התחיל כאמצעי קיום בחיי היומיום, והתפתח רק בשלב מאוחר לספורט ולספורט תחרותי. העדויות המוקדמות ביותר לגלישה - מגלשיים בני 4,500 שנה - התגלו בהוטינג שבשוודיה, אך נמצאו גם חריטות וציורי קיר בני יותר מ-5,000 שנה שבהם נראים ציידים ונוודים סקנדינביים שלרגליהם סוג של מגלשיים. כתבים מאוחרים בהרבה, מלפני כאלף שנה, מספרים על מלך ויקינגי אחד שהיה גולש להנאתו ומתמוגג מהמהירות. המלך הזה היה הראשון הידוע לנו כמי שראה בסקי ספורט לשמו.
העולם מתאהב
במאה ה-19 הפך הענף לענף ספורט של ממש, בייחוד בנורווגיה. הנורווגים ייצרו לראשונה מגלשיים עם תפס לנעל בצד האצבעות, וקבוצת חקלאים שהשתעממו מדי חורף כששדותיהם כוסו שלג שִכללה את הספורט הצעיר: אחד השכלולים החשובים היה הוספת תפס בצד העקב, תוספת ששיפרה לאין ערוך את השליטה במגלשיים, את האפשרות לשנות כיוון אגב גלישה ואת האפשרות לקפוץ באוויר בלי שיישמט מגלש. התחרויות שהחלו בנורווגיה, המכונות כיום סקי נורדי, כוללות קפיצות, קרוס קאונטרי (Cross Country, תחרות סקי למרחק שמזכירה תחרות ריצה) וביאטלון (המתחרים עוצרים את הגלישה מדי כמה קילומטרים ויורים למטרות; השילוב בין הפעילות האירובית להורדת הדופק במהירות כדי לירות במדויק יוצר ענף מרתק שנחשב אחד הקשים ביותר).
 |
תגליף עץ המתאר ציידים בנורווגיה על גבי מגלשי סקי, מתוך הספר "ההיסטוריה של העמים הצפוניים" אותו חיבר במאה ה-16 הארכיבישוף של אופסלה שבשוודיה
|
ב-1886 נפתח בנורווגיה המפעל הראשון לייצור ציוד סקי שנועד לענות על הביקושים ההולכים וגדלים, ואוהבי סקי סקנדינביים שנסעו בעולם לקחו עימם את המגלשיים לכל מקום, הפיצו את הבשורה והתחילו להקים מועדוני סקי מחוץ לארצותיהם. תחרויות הסקי הנורדי הוצגו באולימפיאדת החורף הראשונה שנערכה בשאמוני (Chamonix) שבצרפת ב-1924 (המשחקים האולימפיים החלו 28 שנה לפני כן, אך בשל התנגדותו של הוגה הרעיון האולימפי, הברון דה קוּבּרטן, הונהגה אולימפיאדת החורף רק שלושה עשורים מאוחר יותר). העולם אהב את מה שראה, אבל התאהב בעיקר באפשרות לגלוש במהירות במדרונות מושלגים.
בשנות השלושים של המאה העשרים התפתחה הגלישה במדרונות למה שקרוי היום סקי אלפיני. מהסקי האלפיני התפצלו שני ענפי ספורט מרכזיים: גלישה במורד, שבה הגולשים יורדים במהירות מנקודה בפסגה אל רגלי ההר, וסלאלום, שבו על הגולשים לעבור בכמה שערים בדרכם למטה. במהלך השנים נוצרו ונוספו לתחרויות של אולימפיאדת החורף קומבינציות של שני הענפים האלה: סלאלום ענק (עם יותר שערים ובמסלול ארוך יותר), סופר ג'י (סלאלום שבו המרחק בין השערים גדול יותר ומצריך גם מיומנויות של גלישה במורד) וקומבינציה אלפינית (הגולשים מתחרים גם בגלישה במורד וגם בסלאלום בשתי תחרויות עוקבות).
 |
| גולשים באתר סקי אוסטרי, 1921 | הצילום באדיבות אתר www.schi-seefeld.at |
בשנות השלושים התחילו אתרי הנופש באלפים האוסטריים להאריך את תקופת הפתיחה שלהם גם לעונת החורף כדי לספק מקום לינה ובילוי לחובבי הגלישה. ומאחר שאורחי האתרים האלה היו בדרך כלל אצילים ועשירים, הפך הסקי, שהיה עד אז ענף עממי, לענף אליטיסטי שרק בעלי ממון יכולים לרכוש בו מיומנות באימונים ממושכים. המצב השתנה מעט כשהומצאו מגלשיים שמאפשרים גלישה איטית יחסית לטובת המתחילים ונפתחו בתי ספר לסקי. גם המצאת המעליות סייעה להחזיר את הספורט לעם, משום שהן מאפשרות לגלוש אלפי מטרים מדי יום, וכך מקצרות את השהות באתרים היוקרתיים.
מרכז הכובד עובר מערבה
בראשית שנות העשרים פעלו באמריקה הצפונית רק שלושה אתרי סקי, וכולם הודרכו בידי נורווגים שהנחילו את הסקי הנורדי, אך ב-1927 הגיע ליבשת מדריך סקי גרמני שגילה לתושביה את סודות הסקי האלפיני. בתי ספר לסקי החלו לקום אט אט ונפתחו מועדונים אחדים, אך הקפיצה הגדולה התרחשה רק באמצע שנות השלושים: קבוצת גולשים אוסטרים, שרק איומי הנאצים על ארצם יכלו להרחיקם מהרי האלפים, הגיעה לאמריקה. לקבוצה הקטנה היתה השפעה עצומה, והיא גדלה אף יותר כשיוהן שניידר - גדול גולשי הסקי האלפיני ומיתוס בינלאומי - נעצר בידי הנאצים, שוחרר במאמצים רבים והורשה להגר אמריקה. כך עבר מרכז הכובד של הסקי האלפיני מערבה.
 |
| המחליקיים היו עשויים מעצמות, לרוב מעצמות כף הרגל של סוסים או בקר |
האוסטרים הקימו בתי ספר לסקי, והאמריקאים שיתפו פעולה בשמחה: מאות מסלולים סומנו, וצעירים נהרו למורדות בהדרכת הגורואים האירופאים. ב-1940 היה הסקי האלפיני נפוץ ומוכר מחוף לחוף, אך בסוף 1941 שוב נעצרה התנופה עם כניסת ארצות הברית למלחמה. רוב אתרי הסקי נסגרו, באמריקה כמו באירופה.
הסקי נדמה כהולך ודועך בכל העולם, והפעם היו אלה האמריקאים שהצילו אותו. סיומה של מלחמת העולם השנייה הביא לפריצה טכנולוגית בכל התחומים בארצות הברית, וגם הסקי נהנה ממנה. זה אחר זה הומצאו שיפורים מהפכניים במגלשיים, במקלות, בלבוש ובמעליות הסקי, והם נעשו ידידותיים יותר למשתמש. עם השיפור הטכנולוגי חלה עלייה חדה בהיקף הביקוש וההיצע: בשנת 1955 היו באמריקה 78 אזורי סקי, ובתוך עשור זינק המספר ללא פחות מ-660. לא עבר זמן רב עד שאתרי הסקי האירופיים אימצו את הטכנולוגיה האמריקאית ונהנו גם הם מהפיכתו של הסקי לספורט בטוח, אמין ונגיש, שאוכלוסייה רחבה מאוד מבקשת לטעום ממנו.
 |
| כרזת סקי, שווייץ 1935 | ציור: A Traub |
סנובורד והסדר הטוב
האירופאים היו אמנם המקור לסקי המסורתי, אך האמריקאים היו אלה שהביאו למימוש האקסטרים בתחום - הסנובורד. אגדה אורבנית מספרת שג'ק ברוצ'ט החליק על פיסת עץ ב-1929 וחיבר אליה את נעליו בפיסות בד. בין שיש אמת בדבר ובין שלא, הראשון שעבר לייצור המוני של סנובורד, ועל כך יש תיעוד, היה שרמן פופן ב-1965.
הסנובורד כבש לו אוהדים בעולם, בעיקר בארצות הברית ובקנדה, וב-1998 נכנס לראשונה למשחקים האולימפיים בנגאנו, יפן, על אף ההתנגדויות שעלו. רוב המתחרים, אז כמו היום, הם בני נוער שמנסים להגיע לקצה גבול היכולת בפעלולים, ולא תמיד שומרים על הסדר הטוב. דוגמה טובה לכך היתה כבר באולימפיאדת נגאנו. רוס רבאלייטי האמריקאי היה לגולש הסנובורד הראשון שזכה בזהב אולימפי, אבל כעבור שלושה ימים נדרש להחזיר את המדליה, כי בבדיקות השתן שלו התגלו עקבות של מריחואנה. רבאלייטי ערער על ההחלטה, טען שהוא לא השתמש בסם ושגם לו היה משתמש בו לא היתה לו כל תועלת מכך, וכך הצליח לשמור על המדליה שלו.
באולימפיאדות החורף האחרונות תחרויות הסנובורד הן הנצפות ביותר, והן הולידו כוכבים חדשים, כמו שון ווייט הג'ינג'י, המכונה "העגבנייה המעופפת", שעבור אמריקאים רבים הוא מפורסם וחשוב יותר מכוכבי סקי מסורתי כמו בודי מילר (טיפוס ססגוני כשלעצמו), יאניקה קוסטליץ' הקרואטית ומיקלה דורפמייסטר האוסטרית.
____
הצילומים ההיסטוריים באדיבות האתר www.hurstwic.org
|
