01.08.14 | שלום, אורח
מסע אחר אונליין – פורטל תיירות ומגזין נסיעות ופנאי
מדינות באוסטרליה והפסיפיק ניו זילנד אוסטרליה פפואה ניו-גיני פיג'י ערים ואיזורים באוסטרליה והפסיפיק סידני מלבורן למדינות נוספות באוסטרליה והפסיפיק
ארצות הברית  >  ניו יורק  >  כתבות  >  היפ הופ בניו יורק

מלאו כאן את פרטיכם
והמגזין האלקטרוני המעניין שלנו יגיע אליכם פעם בשבוע ללא תשלום

 
אל תראו לי דף זה שוב
 
ראשי ניו יורק
 > המדריך השימושי לניו יורק
 > כתבות על ניו יורק
 > המלצות לניו יורק
 > מפות ניו יורק
 > חברות נסיעות ניו יורק
 > אירועים בניו יורק
הרשמה לניוזלטר ולאתר


הרשמו וקבלו
ללא תשלום

מגזין שבועי
וכניסה חופשית
לתיקי מידע באתר

מסע אחר קישורים
 
 
המרכז לתיירות בינלאומית - WTC
חופשות יוקרה חלומיות במרחק נגיעה
 
 
 
היפ הופ בניו יורק
היפ הופ בניו יורק
 
הדבר החם ביותר במוזיקה השחורה כיום הוא תרבות ההיפ הופ, קוקטייל קטלני של אלימות, סקס, סמים, כסף, פוליטיקה, רומנטיקה, בריונות גסה, אמונה דתית ופואטיקה מהפנטת. מיכל פלג ורפי פוקס, שליחי "מסע אחר", יצאו למסע ניו יורקי בעקבות הדבר האמיתי: ראפ פועם, זועק, נובח ומקלל, מחובר לרחוב, למציאות, לשכונות

הירשם/י לניוזלטר אתר מסע אחר "שבוע שבוע" - הרבה עניין וללא תשלום

נוסעים לניו יורק? להזמנת מלונות, טיולים וטיסות במחירים הטובים ביותר לחצו כאן>

הקדילק השחורה של אנדי הקובני נכנסת להקפה שלישית סביב בלוק בטון חשוך על שפת נהר ההדסון. פאט מוריד את החלון ותוקע ראש החוצה, לתוך אוויר הלילה הקפוא. מתברר סופית שאין שום דרך לחדור ל"טאנל" 
(Tunell). הטאנל הוא המועדון הכי Cool - מה שאומר שהוא הכי Hot, ושהוא הדבר האמיתי, המחוספס, הסקסי. הדופק של אימפריית ההיפ הופ העולמית. הבעיה היא שמאחורי ערמות השלג המטונף נפערת שוחה. היא
אפילו פאט, מבקר היפ הופ של מגאזינים נחשבים, עובר חיפוש בכניסה למועדון ספיד
מקיפה את המועדון מכל עבריו והופכת אותו למבצר ימי ביניימי בלי גשר תלוי. על הגדה השנייה של התעלה חונה צי דחפורים מפלצתי. אם יש דרך פנימה, היא צריכה להיות תת קרקעית, כמו שמציע שם המועדון. פאט, אנדי וטיילר עורכים התייעצות. לצורך זה הם מחלישים קצת את הדיסק החדש של פאנק מאסטר פלקס - שנקרא, כמובן, Tunell, על שם המועדון שבו די.ג'יי פלקס מקפיץ מדי שבוע אלפי אחים ואחיות שחורים על הרחבה.

בינתיים צצים מאחורי ערמת שלג שני Cats - שהם, בשפת ההיפ הופ, שניים בעניינים - בוחנים אותנו בעיניים מקצועיות ומסמנים לפאט להוריד את החלון. "הטאנל סגור", הם מודיעים לו, זורקים הזמנה למועדון השני בהיררכיה, "ספיד" (Speed), ונעלמים. פאט, צריך לציין, הוא לא סתם חתול אלא מבקר היפ הופ של מגאזינים נחשבים, ולכן הוא מקבל הזמנות לאן שצריך. אפילו הוא לא ידע שהסיבוב האחרון בקרב בין פיטר גטיאן - פיראט שתום עין, נסיך הבליינים בממלכת ההיפ הופ ובעליו של הטאנל - לבין מטאטא הרחובות של ניו יורק, רודי ג'וליאני, ראש העירייה, הסתיים הפעם בניצחון חלקי לממסד.

ג'וליאני זכה בצו סגירה למועדון בגלל עברות סמים, אך לא השיג בבית המשפט הרשעה לגטיאן עצמו. בינתיים, עד לסיבוב הבא, מפליגים לספיד, שיושב ברחוב נטוש באיזור הידוע במנהטן כ"מטבח הגיהנום". שני תורים עצבניים מתפצלים על המדרכה. באחד, האחים - מגושמים, טובעים בתוך מכנסי היפ הופ בגזרה רחבה וחולצות ענקיות, כובע גרב שמוט על חצי פרצוף ומעילי רוח מנופחים; בשני, האחיות - קפואות בחולצות בטן עמוקות מחשוף, מיני זעיר ונוצץ או מכנסיים צמודים כל כך שכנראה השתילו אותם על העור, עדיים כבדים ואיפור רב שכבתי. פאט, אנדי, טיילר ורפי, הצלם,
בשנים האחרונות מתעל ההיפ הופ לא רק את זעם הזכר השחור, אלא גם את זעם הנקבה השחורה
נבלעים בכניסת הבנים בזמן שגוש שרירים ממין נקבה ממשש אותי מלמעלה למטה ואחר כך מרוקן את תכולת התיק והכיסים שלי, כולל פירוק הסיגריות והמצית לחלקיהם.

בפנים יש ארבע קומות של ראפ פועם, זועק, נובח ומקלל, ואפילו לא פרצוף לבן אחד. כי פה, אומר פאט, זה הדבר האמיתי. "אמיתי" היא מלת מפתח. על זה, אומר פאט, קם ונופל ראפר (ראפ הוא השם המסחרי של ההיפ הופ). "אמיתי" זאת אומרת מחובר לרחוב, למציאות, לחיים בשכונות. "פה", הוא אומר ומתחיל להזיז את הגוף, "לא תראי אנשים מסתובבים עם קוקטיילים ביד. לפה באים הילדים מהשכונות, מכורים להיפ הופ שגילחו איכשהו 20 דולר עבור כרטיס כניסה, והם באים כדי לרקוד. פה מנסים חומר חדש לפני שמוציאים אותו לשוק המיליונים של תעשיית המוזיקה, ומה שהולך כאן, מה שמרקיד את ילדי המועדונים השחורים ביום ראשון בלילה, ירוץ אחר כך בתחנות הרדיו ובחנויות הדיסקים, באם.טי.וי ובמועדונים מלוקקים בכל העולם".

התפאורה בספיד לא נוצצת יותר ממוסך ממוצע, אין כאן רקדניות תלויות בכלובים להלהיב את הלקוחות והתאורה מצטיינת בשכלולים של מסיבת ריקודים ביתית בשנות השבעים. אבל כאשר מעמדת התקליטן בקומת המרתף עולה זעקת הקרבGet’em up, you  mothafucking niggas, כמה מאות אחים ואחיות צעירים זורקים את הידיים למעלה ומוציאים אוויר מהריאות בבת אחת; "הבית מתחיל להתרומם", צועק פאט, והעיניים שלו הופכות לזוג פנסים זרחניים של אושר, כשהטיפול המשולב בהלם ביטים אלקטרוניים ושירה מדוברת תופס תאוצה.



מרימים את הבית
Hip hop is half black and half Japaneselips, hip hop is black prozac
digital chips on the shoulders of african (היפ הופ הוא חצי שחור וחצי יפאני, שבבים דיגיטליים על כתפי שפתיים אפריקאיות, היפ הופ הוא פרוזאק שחור), כתב גרג טייט, משורר ומבקר מוזיקה. במאמר
לשחורים בארצות הברית יש שתי דרכים עיקריות לצאת מהגטו ולהצליח: ספורט או מוזיקה. והיפ הופ, גם המסחרי, הוא עדיין הצינור שדרכו זורם זעם הזכר השחור
סיכום לספר ההיסטוריה של ההיפ הופ, בהוצאת המגאזין "וייב" (Vibe), מכריז טייט: "לא משנה כמה מסחרי הוא הפך, ההיפ הופ הוא עדיין הצינור שדרכו זורם זעם הזכר השחור"; ובשנים האחרונות, במידה גוברת והולכת, זעם הנקבה השחורה. 
אלימות, סקס, סמים וכסף הם המרכיבים הקבועים בקוקטייל המולוטוב של הראפרים, אבל באינספור תת הזרמים של הז'אנר אפשר למצוא הכל, מפוליטיקה רדיקלית ועד רומנטיקה רכה, מגאנגסטה ועד ראסטה (הלך הרוח המוביל עכשיו, לאחר גל האלימות הקודם, הוא Brotherly Love - אהבת אחים), מבריונות גסה לרגאיי חדור אמונה דתית. ראפ במיטבו הוא פואטיקה מהפנטת, קול אדיר מצליף טקסט דחוס במשחקי מלים, חריזה ספונטנית, משקלים ומקצב שיכולים לגרום למשוררים של נייר להוריק מקנאה. וכשהוא רע, הוא באמת זבל - מחזור מונוטוני של שם התואר bitch והפועל suck על כל הטיותיו, לצלילי פופ ירוד וביטים מסונתזים ברקע.

"אם ראפר שוכח את הרחוב", אומר פאט, "זה הסוף שלו. כל אחד צריך לזכור מאיפה הוא בא. זה הכוח של הראפר. השכונה שלו. שימי לב" - הוא צועק בגרון ניחר בשלוש בלילה, כשחברי להקת "Cocoa Brotherz" עולים על הבמה בקומה השנייה של הספיד ופטרייה של עשן גראס ריחני מתפשטת מעל לרחבה - "עכשיו הם יודיעו מאיפה הם". האחים קוקו לא עולים לבד. הבמה נראית כמו תא הספינה של האחים מרקס, והיא עומדת לקרוס תחת האחים קוקו, שאליהם מצטרפים ראסטות מגודלי שיער ובערך חצי מהנוכחים באולם, וכולם יחד פוצחים בתרועה ארוכה, קצבית, סוחפים את הבית אחריהם: "אנחנו מהברונקס, הברונקס, הברונקס". הברונקס, האלים והעני שברובעי ניו יורק, הוא מולדת ההיפ הופ. 

לחיצת היד המשולשת - הקוד המוסכם של אומת ההיפ הופ. גם הזקנים שמתחממים בשמש, גם הילדים שמשחקים כדורסל בכביש - כולם רוצים לחיצה משולשת

אלג'ברה חולם על כסף
אלג'ברה עומד לחתום חוזה בחודשים אלה, אולי אפילו בשבועות הקרובים. אחת מחברות התקליטים הגדולות מתעניינת בו. הוא קרוב, כל כך קרוב, שהוא מרגיש את טעם הכסף שורף בקצה הלשון. הוא בדרך החוצה, הגטו כמעט מאחוריו. לכן הוא משייט בצעדים
"אם ראפר שוכח את הרחוב", אומר פאט, "זה הסוף שלו. כל אחד צריך לזכור מאיפה הוא בא. זה הכוח של הראפר. השכונה שלו"
מהירים, חסרי סבלנות, במדי ההיפ הופ רחבי הגזרה, חוצה רחוב שטוף שמש בשכונה שלו, בגטו השחור של בדפורד סטייבסנט שבברוקלין. 

הוא חולף על פני כנסייה סגורה עם צריח מעץ, שבה סבא שלו היה נושא את דרשותיו, מחליף פה ושם לחיצת יד משולשת עם אחד הגברים השחורים שמתגודדים בפינות הרחוב, רובצים בפתחי הבתים, משחקים קלפים על המדרכה. כולם - גם הזקנים שמתחממים בשמש, גם הילדים שמשחקים כדורסל בכביש - רוצים לחיצה משולשת. לחיצת היד הזאת היא הקוד המוסכם של אומת ההיפ הופ.

לייזיאיי (Lazyeye) מחכה לנו בבית, בחדרון בגודל ארון, דחוק מתחת לגרם מדרגות. זה האולפן של "יאנג קינגס" (Yang Kings), שכוללים את הראפר אלג'ברה, את המוזיקאי לייזיאיי - עצלעין, בתרגום חופשי - ולפעמים גם את בן דודו הצעיר של אלג'ברה, שמכונה בופ ועושה מוזיקה רכה יותר, בסגנון רית'ם אנד בלוז. לייזיאיי מרים את המתגים בכמה סוללות, משחק קצת בכפתורים, והחללית הקטנה שבנה בארון ממריאה: אלתורים קצביים, אלג'ברה מתפלסף על הגטו ועל סערות במוח, וברקע קטע סימפול מזהיר של
אולפן ההקלטות "אומיק" (Omique). מתחת לרעשים האלקטרוניים נוצרת אמנות שחורה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של דיכוי, אמנים שחורים שולטים, לפחות חלקית, על אמצעי הייצור 
כינור קלאסי. לייזיאיי מרקיד את שרירי הזרוע, עוצם עיניים, מזיז את גוף האתלט שלו בחלל הצר ומתחיל לעוף. אלג'ברה ובופ, לחוצים בפינה, מדבבים את המלים ונותנים קצב בידיים. למטה, במטבח, מצלצל טלפון, ואמא של לייזיאיי מטפסת בכבדות במדרגות העץ וצועקת לו לענות.

לייזיאיי הוא בן 22. כל מה שהוא יודע - במוזיקה, בשפת המחשב, בסימפול ובטיפול בסינתיסייזרים המשוכללים שלו - הוא למד לבד. בגיל 14 הוא הקפיץ תקליטים בבית, עבר לתקלט במועדונים והתחיל לחרוש את ארצות הברית בתחרויות די.ג'יי, אבל בתי המלון עלו יותר מדי כסף. אחר כך הגטו כמעט בלע אותו. הוא חצה לא פעם את גבולות החוק וחזר מן הצד השני עם סינתיסייזר. מאז הוא שומר מרחק מהפעילויות העיקריות בשכונה: סחר סמים, פריצת קודים של כרטיסי אשראי, אלימות לסוגיה. 

הוא חולם על כסף. הרבה כסף. גם אלג'ברה חולם על כסף. גם בופ חולם על כסף. בזמן שבבית מנתקים את הטלפון כי לא היה כסף לשלם את החשבון, הם חולמים להפליג על גלי המוזיקה למחוזות שעליהם הם קוראים במגאזין "רוב'ס ריפורט", הבילוי המועדף עליהם בשעות הפנאי. במגאזין הזה אין שום דבר על היפ הופ או על מוזיקה בכלל, אין גם תמונות של בחורות עירומות ואפילו לא דוגמניות בבגדי ים. זה כתב עת למי שעבר את מחסום המיליון דולר ומתלבט איזה דגם של אסטון מרטין או למבורגיני מתאים לסגנון החיים שלו, איך לרהט בית קיץ באיי הבהאמה, מי מעצב הנעליים הנחשב ביותר באירופה ומה ההיצע האחרון בתחום צמידי יהלומים. יש שתי דרכים לצאת מהגטו ולהגיע ל"רוב'ס ריפורט": ספורט או מוזיקה.

מהגטו לאלי מקביל
"לאורך ההיסטוריה של השחורים באמריקה", כותב גרג טייט, "יצירתיות במוזיקה היתה התשובה העיקרית שלהם לרעב של הקפיטליזם לחידושים וכיבוש שווקים. הסיבה לכך היא שמוזיקה
בניגוד לבלוז, לג'אז ולרוקנ'רול, זרמים מוזיקליים שנולדו בצבע שחור אבל העשירו לבנים, ההיפ הופ נשאר שחור גם כשהוא נפרט לדולרים
היא תחום היזמות היחיד שבו קיימת נגישות דמוקרטית לאדם שחור עם רעיון עסקי טוב ונכונות להזיע כדי להצליח".
היפ הופ לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה. בניגוד לבלוז, לג'אז ולרוקנ'רול - שלושת הזרמים הגדולים של המוזיקה במאה ה־20, שנולדו בצבע שחור אבל העשירו אנשים לבנים - ההיפ הופ נשאר שחור גם כשהוא נפרט לדולרים, מפני שהיוצרים שלו הפכו את היוצרות והקימו לעצמם בתי הפקה, חברות תקליטים וקווי ייצור למותגי אופנה, בגדים, נעליים, בשמים ותכשיטים.

זה לא אומר שהלבנים לא מרוויחים. היפ הופ מוכר היום קוקה קולה ותחתונים של קלווין קליין ומככב אצל אלי מקביל. עולם הפרסום אימץ את השפה ואת הכתיב הראפרי - כתיב מקוצר, חילופי אותיות במספרים, משחקים פונטיים. יש גם ראפרים לבנים מצליחים, כמו אמינם והביסטי בויז, בבריטניה צמח זרם מקביל שנקרא טריפ הופ ואומת מאמיני ההיפ הופ משתרעת מטוקיו ועד ירושלים. אחד ממלכי ההיפ הופ השחור, דוקטור דרה, שר: "היפ הופ נהיה אוניברסלי, הוא נסחר בשוק הגלובלי, הוא מביא את הקטע ללולייני הקרקס של השפע; עכשיו ילדים לבנים אוהבים את זה, אז הם רוצים שאני אקנה את זה".

מלבד הרווחים הישירים של התעשייה בבידור, באופנה ובנגזרותיה, מספקים גיבורי ההיפ הופ שמן יומיומי לגלגלי תעשיית הבידור־מידע. הם נכלאים על
לייזיאיי (Lazyeye), בן 22, על מדרגות ביתו בגטו השחור של בדפורד סטייבסנט, ברוקלין. כל מה שהוא יודע - במוזיקה, בשפת המחשב, בסימפול ובטיפול בסינתיסייזרים המשוכללים שלו - הוא למד לבד
עברות סמים, סחיטה ותקיפות אלימות, נעצרים במועדונים, מנהלים מרדפי מכוניות ויורים ברחובות. כמה מהם גם נרצחים. נוטוריוס ביג, אליל ההיפ הופ, וטופאק שאקור, מי שהוכרז ובצדק כ"משורר הראפ", נורו למוות. פאף דדי, כוכב בעצמו ובעליה של חברת התקליטים "באד בוי" 
(Bad Boy), נעצר בשנה שעברה עם החברה שלו, ג'ניפר לופז, אחרי קרב יריות במועדון ניו יורקי, כשברשותו נשק ללא רשיון. עכשיו הוא מככב בבתי משפט.

הראפרים המצליחים עושים מיליוני דולרים בעסקי המוזיקה ובחברות הביגוד שלהם, מככבים בסרטים, מפיקים סרטים, אוספים דוגמניות, מכוניות מירוץ ויהלומים, ובאופן כללי משתדלים לנקר כמה שיותר עיניים. הם הופכים את השיממון האלים של חיי הגטו לסרט פשע נוצץ. הגאנגסטה ראפ, על ניבולי הפה, השובניזם הגס, הגזענות והבריונות שלו, גרר שערוריות בתקשורת, התקפות של הרוב המוסרי, דיונים בבתי משפט ובסנאט, נסיונות צנזורה; ד"ר דרה, גאנגסטה בדימוס, הוזהר בזמנו על ידי האף.בי.איי עם כמה משותפיו לדיסק, בגלל משפטים כמו "בואו נדפוק את השוטרים". הסיפורים האלה מוכרים עיתונים, הם ממלאים זמן אוויר יקר למאות תחנות רדיו וטלוויזיה ולאלפי אתרי אינטרנט, והופכים את הפשע למשתלם, אם כי לא לכולם. בעיקר לא למי שנשאר לחיות איתו בגטאות. 

אפריקה באמבטה - די.ג'יי מברונקס שהקים בראשית שנות השבעים את "אומת הזולו העולמית", ונחשב לאחד מאבות ההיפ הופ ולראשון שהטמיע בו את הפוליטיקה של "הכוח השחור" - אמר באחרונה שהתאגידים הגדולים השתלטו, כספית, על תרבות ההיפ הופ. "בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים היינו עושים את הבגדים שלנו בעצמנו ומופיעים בסגנון שלנו. היום באים תאגידים כמו 'טומי הילפיגר' וכל שאר יצרני האופנה האלה ואומרים לך איזה בגדי היפ הופ אתה אמור ללבוש. הרבה אנשים שטוענים שהם חברות הפקה או תחנות רדיו של היפ הופ פשוט עושים עסקים".

"I’m on my road to riches and to diamond rings", שר סנופ דוגי דוג. ואלג'ברה אומר: "בחרתי לי את השם אלג'ברה, כי זה אומר שאני יכול לפתור את המשוואות של החיים באמצעות הנוסחה שלי". אם הנוסחה של אלג'ברה תעבוד, גם הוא ולייזיאיי יקפצו על הרכבת; הם ייסעו בדרך הדולרים הירוקה ויקנו טבעות יהלומים לנצח.

אהבה ובוז באפולו ת'יאטר
הקהל ב"אפולו ת'יאטר" (Apollo Theater), היכל התרבות של המוזיקה השחורה בהארלם, לא אהב את מייקל גאי מסנט לואיס, מיזורי. הוא לא אהב אותו מהרגע הראשון. כשמייקל, ארוז בחליפת פאייטים בצבע כחול חשמלי, עם בלורית מטוגנת בברילנטין וסט שיניים בוהק מאוזן עד אוזן, זינק מאחורי הקלעים, הדביק את המיקרופון לחיוך ופרץ בשיר אהבה מתקתק נוסח תום ג'ונס, הקהל התחיל לנהום בוז. כשהוא טיפס לשיאי הקול האדיר שלו, השכיב את המיקרופון ויילל על לב שבור, היציע נעמד על הרגליים ונופף אגרופים, ואשה באחת השורות הראשונות קפצה ושאגה לו לסלק את התחת שלו מהבמה, ומהר.
מייקל רק התאמץ יותר. הוא התפתל, נאנק, סלסל בווירטואוזיות ולא נכנע גם כששלושה ראסטות קמו מהמקום והסבירו לו בצעקות קצובות שהם לא רוצים
טיימס סקוור. היפ הופ בכל מקום: בימים אלה מוקם במנהטן "היכל התהילה של ההיפ הופ", בעיר מאונט ורנון שבמדינת ניו יורק מתכננים מוזיאון להיפ הופ, ובהיכל התהילה של הרוקנ'רול שבקליבלנד מוצגת התערוכה הראשונה של תרבות ההיפ הופ - שלוש קומות של מוזיקה, ספרים, צילומים וחפצים
לראות אותו שם. תחת מטחי האש והעגבניות מהקהל, מייקל שר בגבורה את השיר שלו עד הסוף וכאשר, לסיום, הוא שיטח את מכנסי הפאייטים הצמודים על הבמה בשפגט מלא, אפילו הראסטות ויתרו ומחאו לו כפיים. "בואו ניתן לו קצת אהבה", ביקש המנחה, "הוא נתן לנו את הנשמה". 

הקהל באפולו ת'יאטר, מתברר, לא סובל טיפוסים מלוקקים, וכשהוא לא סובל מישהו - הוא חסר רחמים. אבל כשהקהל הזה אוהב, הוא מרים את התקרה מרוב אהבה. מאז שנת 1935, הבמה של אפולו ת'יאטר ברחוב 125, בלב הארלם, מארחת את ה־"Dog Night", תחרות חובבים שבועית שבה הופיעו, בין היתר, בילי הולידיי, נינה סימון, ג'יימס בראון ואלה פיצג'רלד. המבנה הנושן נשאר ללא שינוי, עיטורי קטיפה אדומה וזהב על הקירות ובר משקאות בתוך האולם עצמו; המוזיקה, לעומת זאת, השתנתה, ואיתה גם טעם הקהל. 

מייקל החלקלק הושלך לכלבים, והזוכה במקום הראשון ב־"Top Dog Night", תחרות בין המנצחים שנערכת פעם בשלושה חודשים, היה משורר בחולצת טי ובמכנסיים רפויים במסורת ההיפ הופ. ברוס, יליד הארלם, ירה את סיפור חייו העגום בחריזת ראפ בלי להזדקק אפילו לליווי מוזיקלי, והקהל הריע לו במשך עשר דקות. במקום השני זכתה נערה אדוקה מפילדלפיה ששרה גוספל, גם היא בלי ליווי תזמורתי, ואהובת הקהל היתה דומיני בת החמש, שעלתה לבמה אחרי ההפסקה ונתנה קטע ריקוד היפ הופי בהתנדבות.

רק בהארלם, כנראה, יכול משורר דלות אחד להביס יותר מ־20 מבצעים מעולים של מוזיקה פופולרית ותואמות וויטני יוסטון. מתחת לרעשים האלקטרוניים וליהלומים המזויפים של ההיפ הופ, הזעם השחור עדיין מייצר אמנות, ומצליח, בפעם הראשונה בהיסטוריה של דיכוי, להישאר בשליטה, גם אם חלקית, על אמצעי הייצור שלו.

סגרתם הכל לטיול? לרכישת ביטוח נסיעות לחצו כאן
נוסעים לניו יורק? מסע אחר המרכז לנסיעות

חיפוש מלונות

    -
פורסם בגיליון"מסע אחר"107

כתבות נוספות מניו יורק

אוכל בניו יורק: גן עדן של טעמים אוכל בניו יורק: גן עדן של טעמים ניו יורק - בעיר הגדולה עם קטנטנים, חלק ב' ניו יורק - בעיר הגדולה עם קטנטנים, חלק ב'
עוד כתבות מניו יורק
תגובות פייסבוק
הדפסה
שלחו כתבה
 
תגובות
הוסף תגובה
 
ניו יורק - חורף רומנטי
ניו יורק של וודי אלן
וריח האשוח על ההדסון
הדפסה
הדפסה ללא תמונות
שלחו כתבה
הערה למערכת
הוספת תגובה
הוספה למזוודה שלי
הורדה לקובץ- PDF
התחבר אלינו בפייסבוק
 


|   מופק ומנוהל ע"י מסע אחר אונליין   |