תפריט עמוד

איי קוק, לארוז עלה תאנה ומשקפי שמש

איי קוק עונים במלואם על פנטזיית גן העדן: לגונות כחולות, חוף לבן, דקלי קוקוס, חיים שלווים בקצב של גאות ושפל ורקדניות בחצאיות ראפיה. זוהי גם תחנת ביניים נינוחה לנוסעים לאוסטרליה ולניו זילנד, ומקום מומלץ למחפשי חתונות מיוחדות

אגדה מקומית מספרת שכאשר התקרב התייר המערבי הראשון, קפטן ג'יימס קוק, אל חופי רארוטונגה, שהוא האי הגדול מקבוצת איי קוק, קדמו את פניו שלושה לוחמים פולינזים מקועקעים וחמושים בריקוד המלחמה המסורתי – 'ההאקה'. הקפטן וצוותו נבהלו עד כדי כך, שלא העזו אפילו לרדת אל החוף כדי לחקור את האי. זה לא הפריע להיסטוריה לקרוא לאיים על שמו של חוקר הארצות המפורסם.

"מנהגי הכנסת האורחים שלנו השתנו בתכלית מאז הימים ההם", סיפר לנו מדריך מקומי למחרת בואנו, "כיום למשל נוהגים לבשל היטב את הלבנים לפני האוכל, בניגוד לאכילת הבשר החי כמו בימים ההם". כבר בירידה מהמטוס אל שדה התעופה הקטן שבאי מקבל נגן יוקליילי את פני הבאים בניגונים מקומיים, ונציגי המלונות הבאים לאסוף את הנוחתים משדה התעופה עונדים שרשרת פרחים לצווארו של כל אורח.

הבונבוניירה של האוקיינוס השקט
שתי טיסות יומיות הן כמעט הגשר היחידי של אנשי המקום אל שאר העולם. בתמורה לכספם של התיירים המערביים, מציע המקום לממש עבורם את פנטזיית גן העדן. חופי ים זהובים, לגונות אלמוגים מרהיבות ורקדניות פולינזיות בחצאיות ראפיה וחזיות מקליפות של אגוזי קוקוס. עסקי התיירות מהווים את מקור הפרנסה המרכזי של תושבי המדינה, כשהאי רארוטונגה והאי איטוטאקי מצליחים להפוך בשנים האחרונות ליעד פופולארי עבור אוסטרלים וניו זילנדים.

עבורנו, האפשרות לעצור באחד מאיי האוקיינוס השקט היה צ'ופר שמעניק כרטיס הטיסה מסביב לעולם של חברת אייר ניו זילנד. הכרטיס הזה מאפשר לשבור את הטיסה הארוכה בחנייה בטהיטי, בפיג'י, באיי ונואטו,טונגה או קוק. הבעיה היחידה היתה באיזה מן המקומות לבחור. הרגשנו כמו ילדים שמרשים להם לקחת רק ממתק שוקולד אחד מתוך בונבוניירה גדולה.

לבסוף נפל הפור על איי קוק. בעיקר מכיוון שכמעט ולא שמענו עליהם דבר, ומהמעט ששמענו, עשה רושם שהאיים האלה פחות תיירותיים מהאחרים, שהשפה הרשמית מלבד המאורית היא אנגלית ושהמחייה בהם פחות יקרה.

התושבים קוראים לארצם "המקום האחרון עלי-אדמות", לא רק לצורכי שיווק או בגלל הריחוק הגיאוגרפי והתרבותי אלא בעיקר בגלל שהאיים נמצאים כמעט האחרונים על קו הזמן הבינלאומי. כלומר, כשזורחת השמש על איי דרום האוקיינוס השקט, מפרידה יממה שלמה בין איי-קוק ובין טונגה השכנה ממערב.

אי ירח הדבש
15 איים המאכלסים 18 אלף תושבים הם המדינה הקטנה איי-קוק. רארוטונגה הוא הגדול באיים, והוא למעשה אי-הבירה של המדינה. כל אורכו של הכביש הטבעתי המקיף אותו הוא שלושים קילומטרים בלבד. בעיירה הקטנה אוורואה הסמוכה לשדה-התעופה מתנהלים כל מוסדות המדינה. כאן נמצאת הממשלה ומוסדותיה, חנויות הכל-בו הקטנות, אמצעי התקשורת ומועדוני הבילוי.

ב-1888 קבלו האיים רשמית את חסותה של ממשלת בריטניה, והפכו לקולוניה בריטית בדיוק לפני הגעת הכוחות הצרפתים מטהיטי לאיזור. ב-1965 הפכו איי קוק למדינה עם ממשל עצמאי, אך כל ענייני החוץ והביטחון עדיין מנוהלים על-ידי ממשלת ניו זילנד. גם המטבע שבו משתמשים באיים הוא הדולר הניו זילנדי.

האווירה השלווה הופכת את איי קוק למוקד משיכה לזוגות רבים הבאים לבלות כאן את
ירח-הדבש. מה יותר רומנטי משחיה משותפת בלגונות טורקיז יפהפיות, שיטוט בין עצי קוקוס ופפאיה ירוקים, או בילוי ערב של ארוחת דגים מלווה בהופעת ריקודים מסורתיים. בסוף ערב כזה בתוספת קצת בירה מקומית, מצאנו גם אנחנו את עצמנו מקפצים בחצאיות ראפיה על הרחבה ומנענעים את הירכיים בקצב התופי העץ.

לאלה שאינם מסתפקים בירח דבש ניתן גם לערוך ברארו את טקס הנישואין עצמו. חברת הפקת אירועים מקומית מקיימת כאן חתונות אינטימיות וקסומות על איון קטן שנמצא בקרבת האי הגדול. השילוב של להקת מחול מקומית ומנהגים פולינזיים (כגון נטיעת עץ קוקוס על ידי הזוג לכבוד האיחוד ביניהם) משווה לחתונה אווירה אקזוטית ייחודית. למתעניינים, חוזה הנישואים באיי-קוק הוא בעל תוקף רשמי בכל העולם.

פרי עץ החיים

כמו בכל אחת ממדינות איי האוקיינוס השקט גם כאן הוקם מרכז לשימור התרבות המקומית.
ה-Cultural Village הוא סוג של מופע תיירותי ושיעור בהלכות חייהם המסורתיים של תושבי האוקיינוס השקט. מדריכים בלבוש פולינזי מסבירים באנגלית שופעת הומור איך ייצרו בעבר כלים ובגדים מן הצומח. בשיעור אחר אפשר ללמוד למשל על שיטות הדייג המסורתיות או על המלחמות השבטיות הרבות של המאורים.

השירים והריקודים המסורתיים הם המאפיינים המוכרים יותר של התרבות הפולינזית. הריקוד המסורתי הוא למעשה סיפור שבו התנועות של גוף הרקדן תואמות את מילות השיר המלווה אותו. המוזיקה מורכבת בעיקר משירה, מתיפוף בכלי הקשה שגולפו בעץ ומפריטה ביוקלילי.

אבל השיעור החשוב ביותר באזור זה של העולם, כך נדמה, הוא על פרי
"עץ החיים" – הקוקוס. בן האיים הגאה יתאמן עד שיצליח לקלף את הקוקוס בלא יותר מאשר תשע שניות, טרחה שעלולה לקחת לבן המערב גם שעות רבות.

בהתאם לכינויו סיפק בעבר עץ הקוקוס לפולינזים כמעט את כל צרכי החיים. מענפיו הירוקים בנו מחסה וקלעו בגדים. בענפים היבשים ובקליפה החיצונית של הפרי הבשל השתמשו להבעיר אש. מן הקליפה הפנימית היבשה של הקוקוס נהגו להכין כלים שונים. מתוכו של הפרי מפיקים מזון, שתייה ותרופות הנרקחות מן הקרם השומני אותו סוחטים מגרד הקוקוס. סופו של הביקור במרכז התרבות הוא ארוחת צהריים ממאכלי המקום המוגשים בכלים עשויים מעלי קוקוס וכמובן הופעות נגינה וריקודים בתוספת שיעורי ריקוד למבקרים.

את המלחמות השבטיות של העבר מחליפים היום מאבקים מסוג אחר. שבת אחר-הצהריים הוא הזמן למשחקי הרוגבי. באי רארוטונגה שמונה ישובים קטנים, שמונה הוא גם מספר מועדוני הרוגבי כאן. למתבונן מהצד נראה שהרוגבי הוא המשחק המושלם עבור תושבי האיים. זו למשל ההזדמנות עבור נציגיו החסונים של כל ישוב לצאת למאבק עם נציגי הישובים האחרים.

גם המנהגים הבריטיים הקשורים ברוגבי תפסו חזק אצל המקומיים: מקובל להשמיע דברי כבוד זה לזה לפני תחילת המשחק, ויש שתיית בירה מסורתית בצוותא בסיומו. משעות אחר-הצהריים המוקדמות נאספים כל תושבי הכפר אל מגרש הספורט. בתחילה משחקים הנערים. בהמשך נערך המשחק המרכזי ולבסוף עושים כבוד לזקני השבט כשאל המגרש עולים לשחק ה"גולדן אולדיז". עבור הצופים הרבים מהוות השעות הארוכות של משחקי השבת את מוקד תרבות הפנאי.

גוספל'ס במאורית

התושבים ברארו מכירים היטב את ישראל, ולא רק בגלל שעד לא מזמן היה כאן גסטהאוז של זוג ישראלים, ישראלה ואייל קורלנדר. זה קצת מפתיע, בהתחשב במיעוט התיירים מישראל ובעובדה שרוב הישראלים לא שמעו מעולם על איי-קוק. הסיבה לכך היא ההשפעה הנוצרית החזקה באי. המיסיונרים עשו כאן עבודה יסודית. רובם ככולם של תושבי האי הם נוצרים ומתמצאים היטב בסיפורי התנ"ך והברית החדשה.

התקופה המיסיונרית באי החלה ב 1821 עם הגעתו של המיסיונר פאפאיהה לאיים, בתקופה זאת המירו רבים מתושבי רארוטונגה ואיטוטקי את דתם לנצרות. המיסיונרים לימדו את המקומיים קרוא וכתוב, הנהיגו חוקים מערביים באי, והביאו לזניחה מוחלטת של קניבליזם ושל עבודת האלילים שהיו מקובלים באיים.

עשרים ואחת כנסיות קיימות ברארו והן מייצגות לא פחות משבעה זרמים שונים של הנצרות. יש כאן קתולים, פרוטסטנטים, אנגליקנים, מורמונים ועוד מספר זרמים מוכרים פחות. גם לבהאים ייצוג מכובד באי ולחברי הקהילה הזו חלום לעלות לרגל דווקא לעיר חיפה – שהיא מרכזם העולמי.

באחד הימים ביקרנו בכנסייה אנגליקנית קטנה ששמה 'ציונה'. בכל יום ראשון בבקר היא הופכת למוקד משיכה. נשים בשמלות פרחוניות וכובעי קש וגברים בחליפות שבת ממלאים את האולם עד אפס מקום. ביום בו ביקרנו בכנסייה חגגו את יום האם. הדרשה השבועית עסקה בנשים הגדולות של התנ"ך והשפעתן על ההיסטוריה. סיפורי יעל וסיסרא, דבורה הנביאה ואפילו סיפורה של רחב הזונה.

התיירים הרבים שמגיעים כדי להשתתף בטקס מופנים ליציע האורחים כצופים בהופעה. השירה המסורתית המלווה את הטקס היא האטרקציה העיקרית שמושכת לכאן את התיירים. אלו גוספל'ס, מזמורי-דת נוצריים המושרים בשפה המאורית. איכות השירה מדהימה, בהתחשב בעובדה שהאירוע ספונטני לחלוטין ולא נערכות כל חזרות. גם מבלי להבין את מילות המזמורים אפשר לחוש בעומק הרגש המלווה אותם, עוצמת האמונה הופכת להרמוניה קולית, והתוצאה חוויה מוסיקלית ורוחנית מיוחדת.

שוק, אמנים וסלט דגים

בשבת בבוקר מתקיים השוק של רארוטונגה. מכל האי מתקבצים הרוכלים אל רחבת השוק שבאוורואה. אפשר למצוא כאן שפע מפירות האי ומאכלים שונים. כדאי להגיע מוקדם ולנסות את סלט הדגים שהושרו בתחמיץ עשיר עשוי מחלב קוקוס. בדוכנים רבים מוצעות למכירה עבודות מלאכת יד ומזכרות- כולן מן הטבע. הצדפות שנזרקו על החוף, אגוזי הקוקוס ובעיקר גזעי עץ יבשים הם חומרי הגלם בידיהם של האמנים המקומיים.

את השוק מצאנו מאכזב למדי. כמעט כל הנופשים באי מגיעים לכאן במהלך שעות הבוקר. משום כך אין מציאות וכל המקומיים ממהרים הביתה כבר בצהרים כדי לצפות במשחקי הרוגבי. נחמד הרבה יותר לטייל ברחבי האי רכובים על הקטנוע ולחפש לבד את סדנאות האומנים. ברוב המקרים נמצאות הסדנאות בצמוד לביתם של אנשי המלאכה. אפשר לצפות אצלם בתהליך העבודה ולקנות ישר מהם.

פאר היצירה המקומית הן עבודות הגילוף בעץ. מלאכה זו העוברת מדור לדור היא בעלת היסטוריה ארוכת שנים כמעט כמו התרבות הפולינזית עצמה. כדי לקבל את פיתוחי-העץ העדינים המאפיינים את הקישוטיות הפולינזית משתמשים האומנים בכלי הגילוף הפשוטים ממש כבעבר. אבל בגזעי העץ הגולמיים כבר מטפלים במשורי שרשרת, מכשירי שיוף חשמליים ומחרטות עץ.

מיום שהגיעו לכאן הנופשים הראשונים קיבל הזמן ממד חדש – של כסף. עד לשוק של שבת הקרובה צריך להספיק ולהכין סדרה חדשה של כלים ומזכרות. כלי בית, רומחי-מלחמה, משוטים מרהיבים, מסכות ודמויות אלילים פגאניים הן העבודות הנפוצות. פסל הטנגרורה הוא דמותו של האל המקומי החשוב ביותר. זוהי הגרסה המקומית לאל היצירה והמלחמה הפולינזי. דמותו של אל זה לובשת צורה שונה במדינות שונות. כאן הוא זוכה לכינוי החיבה ה"אל בעל שלוש הרגליים" על שם הפאלוס הגדול המוטה מטה שמאפיין אותו.

לא הצלחנו להבין אם הטנגרורה היה גם בעבר האליל החשוב ביותר של בני המקום, או שהוא פשוט האליל שמוצא חן יותר בעיניי התיירים. על כל פנים את דמותו של הטנגרורה אפשר למצוא בכל פינה באי ובכל דוכן מזכרות ועבודות יד.

חיים עם הטבע
אייטוטאקי הוא ללא-ספק האי המרשים ביותר בכל הקבוצה. טבעת האלמוגים היוצרת אותו גדלה על פתח געשי ששקע בים. הטבעת תוחמת אגן מים רדודים גדול שצבע התכלת שלו ניכר היטב מן האויר בניגוד לכחול-עמוק של מי האוקיינוס שמסביב. בתוך מימיו הרדודים של האגן זרועות לגונות אלמוגים ובקצותיה של הטבעת ההיקפית פזורים מספר איונים ירוקים נוספים שאינם מיושבים כלל.

מטוס קל, שהוא למעשה כל חברת התעופה המקומית, עושה דרכו, מספר פעמים ביום מרחק ארבעים דקות טיסה, בין רארוטונגה לאיטוטאקי. האי הקטן הזה מכיל מספר לא מבוטל של אכסניות ומקומות נופש. הללו מאכלסים את הנופשים והמטיילים הרוצים להרחיק כמעט מכל סממני הציוויליזציה עד למקום שבו נדמה באמת כי הוא ראוי לתואר "המקום האחרון עלי-אדמות".

דרך אחרת להגיע לאייטוטאקי היא להמתין לספינת האספקה הקטנה היוצאת מרארוטונגה. ספינה זו היא גם הקשר הימי בין רארו לשאר האיים ועל כן יוצאת רק פעם במספר שבועות לכל אחד מהם. מי שזמנו בידו ומוכן ולישון על דרגש עץ בירכתי הספינה יכול להזמין מקום במשרד הקטן שבנמל באוורואה. הפקידה החביבה מבטיחה למעוניינים יומיים וחצי של טלטולים במימיו של האוקיינוס השקט.

בעינינו הדבר המרתק והמושך ביותר במקום הזה הם החיים השלווים המתנהלים על-פי המחזוריות של הטבע. מחזוריות של גאות ושפל , מחזוריותו של הירח של הגשמים הטרופיים והשמש החמה. באותם ימים בהם השפל בשיאו בשעות הערב המוקדמות יוצאים דייגים לתפוס תמנונים בשונית. לבושים נעלי ספורט קרועות הם מהלכים על שוניות האלמוגים אוחזים דוקרנים ומחפשים את התמנונים הזוחלים-שוחים בכיוון זרימת המים אל עומק הים.

פוליטיקה נוסח האיים

אבל מתברר שגם במקום השליו ביותר, בו חיים על-פי הקצב של הגאות והשפל נושבות רוחות עזות של פוליטיקה. מאז קיבלו איי-קוק את עצמאותם נחלקים התושבים באהדתם לשתי מפלגות גדולות ולעוד כמה מפלגות קטנות שכמו אצלנו מהות את לשון המאזניים ובסופו של דבר מוצאות עצמן בקואליציה.

למרות שלכל תושבי האי מודעות פוליטית חזקה ודעות נחרצות, דומה שאת ההבדלים האידאולוגיים שבין המפלגות הגדולות קשה להסביר במילים. קל יותר להסביר זאת בסמלים. המפלגה הראשונה שעלתה לשלטון עם קבלת העצמאות בשנת 1965, בחרה את הדגל הלאומי בירוק ובצהוב, צבעיה של אותה מפלגה. כאשר הוחלף השלטון ההוא בחר הממשל השני לשנות את הדגל הלאומי לצבעי המפלגה שלו. רק לאחר שנים לא מעטות הגיעו למסכנה שאת הסוגיה המורכבת והטעונה של בחירת הדגל צריך להכריע במשאל-עם.

המושגים המקומיים לגבי מינהל תקין הם ליברליים למדי. קחו למשל את יועצו של ראש הממשלה לענייני חוץ, הכומר ג'ורג' פיט. יש לו עסקים כמו גידול ויצוא של פנינים שחורות והוא גם בעליה של רשות השידור המקומית. הוא גם העורך הראשי של תכניות הטלוויזיה. אחרי הכל, הוא גם הבעלים של הטלוויזיה המקומית, שאותה קנה מהממשלה כדי להעביר את מסריו הדתיים (ובלית-ברירה גם לשדר את משחקי הכדורגל והרוגבי מאירופה). בנו בן ה-17 של פיט הוא מנהל הטלוויזיה, ואשתו מנהלת את הרדיו. אחייניתו היא המנהלת, העורכת והכתבת של משדר החדשות היומי בטלוויזיה.

מדיניות ה"דלת הפתוחה" של הממשל לתקשורת אינה רק סיסמה. משרדיה הקטנים של תחנת השידור נמצאים על אותה חלקת דשא של משרדי ראש הממשלה. כל שנדרש הוא תיאום טלפוני קצר, ועורכת החדשות מגיעה עם מצלמת הווידיאו הביתית אל משרדו של ראש הממשלה, וזוכה לראיין אותו על החלטותיה של הממשלה שישודרו במהדורת הערב. הרבה ראשי ממשלות היו מתחלפים איתו.

עבור התושבים כאן ההכרעות הפוליטיות הקטנות הן עניין מהותי ורב משמעות. בסופו של יום, ההחלטות הפוליטיות (שעבורנו נראות כמעט שוליות) הן שישפיעו על שגרת חייהם. שליו ככל שיהיה, בשבילם המקום הוא לא "גן-עדן", אלא בית.

ברגשות מעורבים נפרדנו מהאי רארו. מצד אחד, קשה לעזוב גן עדן, וזה כבר סיפור עתיק ימים. מצד שני, עבור זוג אורבני כמותנו, שבועיים על אי-טרופי בקצה העולם מעלים לנו חזק את מפלס הגעגועים לאיזה סרט קולנוע איכותי או אפילו לשידור חוזר של פרקים מ"סיינפלד".

טיפים

הדרך הנוחה ביותר להגיע מישראל לאיי- קוק היא באמצעות הכרטיס סובב עולם של חברת התעופה אייר ניו זילנד. כל אופציה אחרת להגיע מישראל עולה כמעט אותו המחיר.

כמעט כמו שאר האיים הפולינזיים, גם איי קוק יקרים מאוד. המטבע כאן הוא דולר ניו-זילנדי, וכדאי להכין כסף רב מראש עוד לפני שנוחתים, שערי המטבע באי נמוכים מאשר באוקלנד.

חוף מורי במזרח האי הוא החוף היפה ביותר לטעמנו עם ארבעה איונים קטנים הנמצאים בקרבת החוף.

מי שאין לו הרבה ידע על התרבות הפולינזית, ימצא את הביקור ב CULTURAL VILLAGE כחביב ומעניין.

שכירת קטנוע היא הדרך הנוחה והזולה להכיר את כל חלקי האיי. שכירת הקטנוע מותנית בהוצאת רישיון נהיגה מקומי במשרדי המשטרה באוורואה.

הדרך המעשית היחידה להגיע לאיי קוק האחרים היא בטיסה במטוס קטן של החברה המקומית. הכרטיסים יקרים מאד. מי שזמנו בידו יכול לחכות ולעלות על אחת מאוניות-המשא הקטנות היוצאות פעם בחודש. מחלת-ים מובטחת.

כדאי ללמוד מהמקומיים ולהיכנס לים בכפות רגלים מוגנות. הריפים מלאים בדגים או
קיפודי-ים שעלולים להכאיב ולצרוב.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.