23.08.14 | שלום, אורח
מסע אחר אונליין – פורטל תיירות ומגזין נסיעות ופנאי
מדינות באוסטרליה והפסיפיק ניו זילנד אוסטרליה פפואה ניו-גיני פיג'י ערים ואיזורים באוסטרליה והפסיפיק סידני מלבורן למדינות נוספות באוסטרליה והפסיפיק
מדע וטכנולוגיה  >  ארכיאולוגיה  >  כתבות

מלאו כאן את פרטיכם
והמגזין האלקטרוני המעניין שלנו יגיע אליכם פעם בשבוע ללא תשלום

 
אל תראו לי דף זה שוב
 
הרשמה לניוזלטר ולאתר


הרשמו וקבלו
ללא תשלום

מגזין שבועי
וכניסה חופשית
לתיקי מידע באתר

מסע אחר קישורים
 
 
המרכז לתיירות בינלאומית - WTC
חופשות יוקרה חלומיות במרחק נגיעה
 
 
 
האדם הקדמון: יש כל כך הרבה אגוזי מונגונגו בעולם
האדם הקדמון: יש כל כך הרבה אגוזי מונגונגו בעולם
 
עד כמה דומה השולחן הערוך בביתנו לסעודותיהם של אבות־אבותינו לפני כשני מיליון שנה; באיזו מידה שונה תכולתן של שקיות הסופרמרקט שלנו מהמזון שמביאים הבושמנים הביתה והאומנם התבסס תפריטו של האדם הקדמון על ציד, או שמאז ומעולם הפריזו הגברים בסיפורי הצלחתם? קווים לדמותה של שושלת חובבי בשר סדרתיים

הירשם/י לניוזלטר אתר מסע אחר "שבוע שבוע" - הרבה עניין וללא תשלום
אם עוברים יומיים־שלושה ללא בשר בקרב שבט השָרוּנאווה, החי בג'ונגלים של מזרח פרו, מתכנסות נשות השבט, עונדות את חרוזיהן, צובעות את פניהן ומזמרות לגברים: "אנו שולחות אתכם ליער, צאו והביאו לנו בשר". הגברים מתנהגים כאילו לא שמעו דבר, אבל למחרת הם יוצאים לציד. הם יודעים כי עד שלא יהיה בשר בכפר, הנשים לא ישכבו איתם. האנתרופולוגית ג'נט זיסקינד מספרת במחקרה על מנהגי השבט, כי "התאווה לבשר מעסיקה את בני השבט כל הזמן. גברים, נשים וילדים מבלים זמן רב בשיחות על בשר, מתכננים ביקורים אצל משפחות שיש להן בשר ומשקרים בדבר כמות הבשר שיש בביתם". אתנוגרפים שחיו בקרב ילידי יערות־הגשם של אמריקה הדרומית מדווחים על תופעות ומנהגים דומים.
גם האנתרופולוגים לורנה מרשל וריצ'רד לי, שחיו בקרב הבושמנים בדרום־אפריקה, התרשמו שהם מוקירים בשר הרבה יותר מאשר מזונות מהצומח. "כאשר חסר בשר במחנה", מתאר ריצ'רד לי, "מביעים האנשים את כמיהתם לבשר, גם כאשר יש שפע של מאכלי ירק". מתברר, כי גם אצל האבוריג'ינים שבאוסטרליה ובני האיים בדרום האוקיינוס השקט, בשר הוא מצרך נדיר ונחשק יותר. בגיניאה החדשה, למשל, קל ללקט ולגדל יאם, בטטות ומזונות אחרים מהצומח, אבל בני המקום נוהגים להקדיש שעות רבות לגידול חזירים. הם עורכים כֵּרות, שבהן אוכלים עד להתפקע ומכבדים את הקרובים בנתחי בשר. לעומת זאת, בחברות שבטיות וכפריות אחרות, עלול מחסור בבשר להביא לקרע בתוך הקהילה וכן לסכסוכים ולקרבות בין מחנות ויישובים שכנים.
ממחקרים אנתרופולוגיים עולה איפוא, כי הלהיטות לבשר מאפיינת את כל עמי הציד והלקט ברחבי העולם, וגם בחברות ראשוניות ביותר הידועות היום משמש הציד אחד ממקורות הקיום החשובים. מאחר שהחקלאות היא המצאה מאוחרת יחסית, שבאה לעולם לפני כ־10,000 שנה, משערים החוקרים כי במשך מאות אלפי השנים הראשונות לתולדותיו, היה האדם הקדמון צייד ולקט. לכן משמשות חברות ציידים בנות זמננו מקור השוואה לחברות פרהיסטוריות ואורח חייהן מהווה השראה למחקרים העוסקים בהתפתחות התרבות ובדפוסי ההתנהגות שלנו. משום כך, יש הסבורים כי כבר בשלבים המוקדמים להופעת משפחת האדם עסקו היצורים האנושיים בציד והתחלקו בבשר עם בני חבורתם. בין המחזיקים בדעה זו, המכונה "השערת הציד", היו שסברו כי מעשה הציד הוליד את ייצור הכלים, הקשרים החברתיים, השפה וערכים אנושיים רבים, כמו שיתוף פעולה, אומץ לב והקרבה עצמית. היו שהרחיבו את היריעה ואף הציעו לראות את התפתחות חיי המין של האדם על רקע זה. לדעתם, כדי להבטיח את ליטרת הבשר שלה, הסתגלה הנקבה האנושית, בניגוד לפרימאטים ויונקים אחרים, לקיום יחסי מין שאינם מוגבלים לתקופות ייחום קצרות.
על פי "השערת הציד", החלה ההרפתקה האנושית בתאוות הבשרים המאפיינת את בני משפחת האדם ובמיומנויות שפיתחו אבות־אבותינו, כדי לכלול בתפריטם חלבון מהחי. האם אכן הפכו העדפותיהם הקולינריות ואסטרטגיית השגת המזון שלהם את היצורים האנושיים הקדומים לבני אדם?

ציידים או אוכלי נבלות?
בעבר, טענו החוקרים כי תאוות הבשרים מבדילה בין האדם לקרוביו בעולם החי - הפרימאטים, היונקים העיליים. הקופים וקופי־העל נחשבו עד לפני זמן לא רב צמחונים מושבעים. אבל בתצפיות בחיי בר שנערכו בעשורים האחרונים התברר כי רוב הפרימאטים הם אוכלי־כל; בדומה לבני האדם, הם אוכלים מזונות מהצומח ומהחי. מינים רבים של קופים אוכלים חרקים, תוצר־לוואי של אכילת עלים ופירות; אך כשהם מוצאים זחלים או תולעים במזונם הצמחי הם מעדיפים לאכול אותם ויורקים את העלה או הפרי. בבונים מפסיקים לאכול כל דבר אחר, כשהם מוצאים נחילי חרקים. שימפנזים מקדישים זמן ומאמצים רבים לאכילת טרמיטים ונצפו פעמים רבות כשהם "צדים" וטורפים גורי יונקים קטנים ועופרים. התצפיות מלמדות איפוא, שמוצא האדם בשושלת של חובבי בשר סדרתיים, חלקם אף בעלי כישורים קטלניים. אלה עשויים לרמז, כי התאווה לבשר וכישורי הציד אינן תכונות אנושיות בלבדיות.  

ציור סלע, שנמצא במערה בטנזניה ומתאר ציד קבוצתי של פיל. החוקרים חלוקים ביניהם אם ציורי סלע אלו נוצרו לפני 35 אלף שנה או 60 אלף שנה | צילום: אייל ברטוב


יש הטוענים כי בראשית דרכם לא היו אבות־אבותיה של משפחת האדם ציידים רבי־יכולת, וכי הבשר שכללו בתפריטם היה משיירי נבלות שהותירו הטורפים. החוקר האמריקאי לואיס בינפורד בדק ריכוזי עצמות של בעלי חיים, שנמצאו באתרים פרהיסטוריים קדומים במזרח אפריקה, וגילה כי ברובם שכיחים שרידי עצמות של גפיים. חלקים דלי בשר אלה מועדפים פחות בתפריטם של ציידים בני זמננו, ולכן סבור בינפורד כי היצורים האנושיים ליקטו נתחי בשר שנותרו מסעודות הטורפים. בינפורד טוען כי גם אתרים מאוחרים יותר מתקופת האבן הקדומה (מיליון עד 200 אלף שנים לפני זמננו), שבהם התגלו כלי אבן ועצמות פילים - למשל, בטוראבלה ובאברונה שבספרד - אינם אתרי ציד אלא מצבורי פסולת של צבועים. עדויות מובהקות לכישורי הציד של האדם מופיעות  רק בשלהי תקופת האבן לפני כ־40 אלף שנה. בשלב זה הופיעו לראשונה כלי נשק לציד בעלי חיים גדולים ומסוכנים ממרחק בטוח, בהם צִלצלים משוננים ומטול חניתות. במערות באפריקה הדרומית שהיו מיושבות בתקופה זו, אפשר למצוא עצמות בעלי חיים כתאו אפריקאי וחזירים בוגרים, ומפלסי המגורים במערות באירופה גדושות בעצמות ביזונים, איילים, סוסים ויעלים. אחדים ממינים אלה מציבים אתגר קשה גם בפני ציידים מודרנים ואין ספק שלכידתם מצביעה על שיטות מתוחכמות של ציד שיתופי, בקיאות רבה בייצור כלי נשק ובהכרת התנהגותם של בעלי החיים. לכן סבור בינפורד כי הציידים הראשונים הופיעו לפני 100 אלף שנים, והם היו בני מיננו, אבותיו של ההומו סאפיינס, האדם הנבון.
ייתכן, אמנם, שחיפוש פעיל אחר בשר לא היה חלק משגרת יומם של היצורים האנושיים הקדומים יותר. אפשר ששרידי בעלי החיים התגלו להם בדרך מקרה, כשחיפשו אגוזים, שורשים, פירות וצמחי בר אחרים החביבים על הפרימאטים. אך נראה כי הם שיכללו כישורים אלה, ובסופו של דבר לבשו חיפושי הבשר שלהם אופי מאורגן יותר.
ממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו באחרונה מעידים על כך שבני משפחת האדם הפכו לציידים זמן רב לפני הופעת בני מיננו: באתר שונינגן (Schoningen) שבגרמניה, שגילו 400 אלף שנה, התגלו חניתות ציד עשויות עץ, הקדומות ביותר הידועות לנו היום. באתר גשר בנות־יעקב שבעמק הירדן, שגילו 780 אלף שנה, נחשפו גולגולת פיל פרהיסטורי ובסמוך לה בול עץ, גוש מסותת של בזלת שמשקלו 16.5 קילוגרם, וכלי אבן אחרים ששימשו לפיצוח קופסת המוח של הפיל. החופרת, הפרהיסטוריונית נעמה גורן־ענבר, טוענת שממצאים אלה הם קרוב לוודאי עדויות לציד (ראו  "מסע אחר" 83, עמ' 6).
מממצאים אלה עולה כי מאחר שהבשר הוא מזון עתיר־אנרגיה, התחילו הזכרים של המין האנושי, בנקודת מפנה בלתי ידועה בתולדותינו, לגלות עניין בציד כדרך להשגת מזון. בתחילה, גברו כנראה על טרפם בעזרת אבנים או ענפים ששימשו אלות וחניתות. כדי להרוג חיה שכשלה בביצה או לפגוע בבעלי חיים נמלטים, אין צורך בטכנולוגיה מתוחכמת; אפשר להשתמש באבני שדה שעובדו לצרכים אחרים ולבתר את השלל באמצעות נתזי אבן, ששימשו לחידוד מקלות חפירה לחיפוש מזון מהצומח. כלומר, לא מעשה הציד הפך את אבותינו לבני אדם; הציד, כמו הטכנולוגיה, היו תוצרים של היותם יצורים אנושיים.
אבל אנתרופולוגים וסופרים בני המערב אינם הגברים היחידים המייחסים לציד חשיבות מופרזת. מספר ג'ארד דיימונד, מומחה לפיסיולוגיה שערך מחקרי שדה אצל ציידים־לקטים בגיניאה החדשה: "חייתי במחיצת ציידים אמיתיים, אנשים שהגיחו רק באחרונה מתקופת האבן. ליד המדורה מתנהלות שיחות ארוכות על בעלי החיים הניצודים, הרגליהם והשיטה הטובה ביותר לצוד אותם. אילו הקשבתם לידידי מגיניאה החדשה, הייתם חושבים שהם סועדים את ליבם בבשר קנגורו טרי כל ערב וכי הציד הוא עיסוקם היחיד כמעט כל ימות השנה". אבל כשמשדלים את הציידים לפרט, מדווח דיימונד, אומרים רובם שלכדו רק קנגורים ספורים בימי חייהם. לרוב הם לוכדים גוזלי גדרון, ארנבות וחיות קטנות אחרות, שאינן מוזכרות, כמובן, בסיפורי הגבורה סביב המדורה.
"ההשערה שלי היא שציד חיות גדולות תרם תרומה צנועה בלבד לאספקת המזון שלנו, גם לאחר שהאנטומיה וההתנהגות שלנו כבר היו מודרניות לגמרי... במשך רוב ההיסטוריה שלו לא היה האדם צייד גדול, אלא שימפנזה מוכשר שהשתמש בכלי אבן כדי להשיג ולעבד מזון צמחי ובעלי חיים קטנים", סיכם דיימונד את התרשמויותיו. למסקנות דומות הגיעו גם חוקרים אחרים שערכו מחקרי שדה בקרב ציידים־לקטים בני זמננו. למרות שמדובר בחברות ראשוניות, יש לציידים אלה כלי ציד יעילים הרבה יותר מאלה שהיו לבני משפחת האדם הקדומים, אבל כמעט בכל המקרים המזון הצמחי שמלקטות הנשים מספק את עיקר הקלוריות לתזונת המשפחה.            

בראשית היה הסלט
בניגוד לדחף המנחה את הטורפים לחפש ולאכול מזון מהחי, בגוף האדם אין תיכנוּת גנטי המעורר דפוסי התנהגות אלה. גם הגיוון הרב במקומם של מזון מהחי ומהצומח במנהגי התזונה של תרבויות שונות אינו תומך בהנחה שאנו מכירים אינסטינקטיבית במזון מהחי משהו שאנו חייבים לאכול. אבל מתברר שהפיסיולוגיה ותהליכי העיכול שלנו מלמדים אותנו להעדיף מזונות מהחי, מפני שהם מזינים יותר.
שיעור החלבון בבשר גבוה בהשוואה לרוב המזונות שמקורם בצומח. מלבד כמה יוצאים מהכלל, גם איכות החלבון במזון מהחי גבוהה מאיכות החלבון במזון מהצומח. החיטה,
סיישל. למרות חיבתו לחלבון מהחי נהג האדם משחר ימיו לאכול תפריט מגוון, שכלל בעיקר לקט מהצומח. על הציד מספרים עלילות גבורה, אבל בפועל אוכלים הרבה שורשים ואגוזים | צילום: איתמר גרינברג
לדוגמה, מכילה אמנם את כל חומצות האמינו הנחוצות לגוף, אך כדי לקבל גם את החומצות שרמתן נמוכה, צריך אדם במשקל 80 קילוגרם להתפטם בקילוגרם וחצי של לחם מחיטה מלאה ביום. לעומת זאת, הוא זקוק ל־340 גרם בשר בלבד כדי להגיע לרמה נחוצה של חלבון. מזונות מהחי הם גם מקור מרוכז לוויטמינים A, E, כל סוגי ויטמין B, ובמקומות המרוחקים מקו המשווה, שבהם החורף ארוך ומזג האוויר סגרירי ימים רבים בשנה, גם ויטמין D. על ידי אכילת כמויות גדולות של בשר, הצליחו האינואיט (אסקימואים) לשמור על מצב בריאות מעולה, ולא סבלו ממחלות הנגרמות ממחסור בוויטמין C.
צירופים שונים של צמחים עם בשר משפרים את איכות התזונה: גוף המקבל אך ורק בשר רזה משתמש בחלבונים כמקור אנרגיה, ולא לבניית הגוף וּויסות פעולתו. אחת הדרכים לשמירת החלבון שבבשר היא אכילתו בלוויית מזונות עמילניים עתירי קלוריות. האנתרופולוג קנת גוד מדווח, למשל, כי בני הינומאני, החיים באיזור הגבול של ברזיל עם ונצואלה, מסרבים לאכול בשר שלא בלוויית בננות בר. עם זאת, הצירוף הטוב ביותר לשמירת החלבונים צריך להכיל בשר שמן, מפני שהשומן מכיל כמות כפולה של קלוריות. עצם קיומם של צמחונים וטבעונים אינו משנה אם כן את העובדה שאנו נמנים עם סדרה ביולוגית של אוכלי־כל, המעדיפים בדרך כלל מזון מהחי.
כאמור, הבשר הוא מצרך נחשק, אך הציד לא תמיד יכול לספקו. לכן היו מנות הבשר קטנות תמיד, וכבר בתקופת האבן הן נאכלו בתוספת גידולי שורש עמילניים ודגני בר. באתר הפרהיסטורי בגשר בנות־יעקב התגלו במפלסי המגורים - בנוסף לשרידי הפיל שניצוד ועצמותיהם של קרנפים, סוסים, איילים, חזירים ועוד - גם כמאה סוגים של צמחי בר. ממצאים אלה, ושרידי צמחי בר משכבות פרהיסטוריות במערת כָּבָּרָה במורדות הכרמל, מעידים על כך שלמרות חיבתו לחלבון מהחי נהג האדם משחר ימיו לאכול תפריט מגוון, שכלל בעיקר לקט מהצומח.
את שורשי הקשר בין נשים למזון מהצומח ניתן אולי למצוא בחלוקת העבודה המקובלת בקרב ציידים־לקטים. מאחר שהציד הוא עיסוק המחייב תנועה ארוכת טווח ברחבי הטריטוריה, ולעיתים אף כמה ימים של היעדרות מאתר המגורים, היתה השגת מזון מהחי לעסק של גברים. הלקט, הנערך בדרך כלל באיזור הקרוב למחנה, מתאים יותר לנשים הנושאות את התינוקות וצמודות לילדים. לכן, על אף שהציד הוא עיסוק של גברים בוגרים בעלי כושר גופני גבוה, המעניק למזון בעל הערך התזונתי שהם מספקים גם סטטוס חברתי, מתברר שהנשים המלקטות תורמות את עיקר המחיה בחברות שכלכלתן מבוססת על ציד ולקט.
מהמחקר שערך ריצ'רד לי על מנהגי התזונה של הבושמנים מתברר, כי המזון מהצומח שמלקטות הנשים מהווה יותר מ־60 אחוזים מכמות המזון היומית. לעיתים מלקטת האשה ביום אחד מזון המאפשר להאכיל את המשפחה במשך שלושה ימים. בחברות אלה יש לנשים שליטה על כמה משאבים: מזון מהצומח, ידע על תנועת בעלי החיים וידע על מקורות המים. בכך יש להן, למעשה, מונופול גם על המידע המשמש את הגברים היוצאים לצוד. תפקיד האשה חיוני איפוא לקיום הכלכלי של הקבוצה, והיא וסובביה מודעים לכך. לורנה מרשל, שחקרה את חיי הנשים הבושמניות, מדווחת על נשים בעלות כבוד וביטחון עצמי ועל ציידים הנוטלים חלק ב"עבודות נשים" כשאיבת מים ובישול, פעילויות בעלות סטטוס נמוך בחברות של רועים וחקלאים.
חשיבותה של האשה במערך הכלכלי של ציד ולקט באה לידי ביטוי בצלמיות ה"ונוס" שהתגלו באתרים רבים משלהי תקופת האבן. צלמיות אלה, בעלות האחוריים והחזה השופעים, אינן נשים שגולפו על פי צו האופנה של אותם ימים, אלא ייצוגים של אלוהוּיות ראשונות. דמיונן של צלמיות ה"ונוס" הפרהיסטוריות לפסלי "האלה האם" של חברות ציידים בצפון אירופה ואסיה מצביע על אמונה קמאית באם קדמונית, פטרונית של בעלי החיים ובני האדם. ממצאים אלה השפיעו בעבר על ההשערה המקובלת, והמוטעית, שהחברות הפרהיסטוריות היו מטריארכליות. היום מעריכים כי שכיחותן ותפוצתן של הצלמיות משקפות את תדמיתן של נשים בחברות ראשוניות: מאחר שהיא תורמת את המזון מהצומח, שמהווה את עיקר המחיה, מסמלת האשה־האלילה שפע וחיים. 

תקציר תולדות הסעודה
אצל הבושמנים במדבר קלהארי ראה ריצ'רד לי קבוצות קטנות של גברים ונשים חוזרות הביתה, מדי ערב, עם בעלי חיים, פירות וצמחי בר - שלל הציד והלקט של היום. "יושבי המחנה כולו - תושבים ואורחים כאחד - מחלקים שווה בשווה את המזון", כתב לי. "ארוחת הערב של כל משפחה מורכבת ממנות שהתקבלו מכל שאר המשפחות במחנה. המזונות מחולקים בצורתם הגולמית, או מבושלים תחילה על ידי מלקטיהם ואחר כך מחולקים. יש זרימה מתמדת של אגוזים, גרגירים, שורשים ואבטיחים ממדורה

נשים בושמניות ליד המדורה, מדבר קלהארי, נמיביה. ממחקר שנערך על מנהגי התזונה של הבושמנים מתברר, כי המזון והצומח שמלקטות הנשים מהווה יותר מ-60 אחוזים מכמות המזון היומית | צילום: דנדן בולוטין

משפחתית אחת לשכנתה, עד שכל תושבי המחנה מקבלים את חלקם". על פי עדותו, הבושמנים לעולם לא יגיעו למצב שמשפחה אחת תאכל מזונות בעלי ערך תזונתי גבוה, כמו בשר, ושאר המשפחות לא. "זה קורה אצל האריות", אומרים הבושמנים, "לא אצלנו".
המזון שהבושמנים מביאים מדי ערב למחנה, כמו השקיות גדושות המצרכים שאנו נושאים הביתה מהסופרמרקט, הם כל הסיפור; תקציר תולדותיה של היצירה הקולינרית האנושית. אריות סועדים במקום הקטל, והגורים לומדים להמתין לשיירים שיותירו הבוגרים החזקים בלהקה. קרובינו, השימפנזים, מחפשים מזון בצוותא, אבל אוכלים ביחידות. בני אדם, לעומת זאת, מתחלקים דרך קבע במזונם. גם אם לא היו אבות־אבותיה של משפחת האדם ציידים מהוללים, אתרים פרהיסטוריים קדומים במזרח אפריקה מעידים על כך שכבר לפני כשני מיליון שנה אספו היצורים האנושיים את נתחי הבשר והביאו אותם "הביתה", לארוחה משותפת עם בני החבורה. ועד היום, השולחן הערוך לסעודה, הנמצא במוקד הבית וחיי החברה שלנו, הוא מאפיין מובהק וחשוב ביותר בתרבות האדם.
עם זאת, נדמה שכבר בתקופות הפרהיסטוריות היו כאלה שהיו קרובים לצלחת יותר מאחרים. מחקרים חדשניים בחבורות של ציידים־לקטים מטילים ספק בדיווחי השדה על הדדיות ושוויוניות בחלוקת המזון. החידוש טמון בעיקר בממצאים על ערכיהם התזונתיים השונים של נתחי שלל הציד, שמחלקים בני החבורה. בחלק מהחברות הללו מקבלות הנשים, למרות תרומתן למחיה ומעמדן השוויוני כביכול, מנות בשר שערכן התזונתי דל יותר. בקרב האבוריג'ינים, ילידי אוסטרליה, למשל, בריאותן של נשים ירודה מזו של הגברים; לא רק כתוצאה מלידות ועבודה קשה, אלא גם בגלל בעיות תזונה. אחד הגורמים לכך הוא, כנראה, טאבו האוסר על נשים הרות ומיניקות לאכול שומן מהחי. גם האינואיט מעניקים לגברים ולילדים את חלקי הבשר רווי השומן הנחוצים לקיום באקלים הארקטי, והנשים נאלצות להסתפק בבשר הרזה.
האנתרופולוג ג'ון ספאט וחוקרים אחרים, שהעלו טענות אלה, מציינים כי דגמי ההתנהגות של ציידים־לקטים באפריקה - כולל חלוקת הבשר וחוקי הטאבו - שונים מאלה המקובלים בקרב האבוריג'ינים והאינואיט. אמנם, גם באפריקה זוכים הציידים לנתחי בשר בעלי ערך תזונתי גבוה יותר, אך עובדה זו אינה מיוחסת ליחסים בין המינים, אלא נתפסת כתמריץ למשתתפים במעשה הציד. למרות שהנושא לא נבדק עדיין על ידי אנתרופולוגים, ייתכן שגם הנשים, הזוכות לשליטה על חלוקת הלקט מהצומח, מחלקות מנות השונות בערכן התזונתי על פי שיטה של תגמולים וקרבה משפחתית.  
אחת הדרכים לקבל ולקחת מזון בחברות ראשוניות מכונה "חלוקה מחדש". במהלכה, מוסרים אנשים מצרכים לדמות בעלת יוקרה (מנהיג כריזמטי או ראש הכפר), כדי שהמוצרים ירוכזו ויחולקו מחדש. שיטה זו נולדה בוודאי בתקופות קדומות, כשהצטברו במחנה כמויות מזון גדולות. מאחר שבמחנה היו יותר בשר ומעדנים אחרים, סדרי החלוקה הרגילים לא הבטיחו שכל אחד יקבל את חלקו. במצבים אלה נראה שאנשים בעלי יוקרה חברתית קיבלו על עצמם לחלק את עודפי המזון, שהיו גם עילה לחגיגות המחזקות את הזהות הקבוצתית.
צעד אבולוציוני קטן מפריד בין מנהיגי החבורות הפרהיסטוריים הללו לבין "האנשים הגדולים" בחברות ראשוניות בנות זמננו, הממריצים את חבריהם לאסוף ולצוד יותר, כדי שיוכלו ליהנות ממשתאות גדולים ועשירים יותר. ממחקר אנתרופולוגי שערך דאגלס אוליבר בקרב בני בסיואי מהאי בוגנוויל (Bougainville) שבאוקיינוס השקט, מתברר ש"האיש הגדול" - מָמִי, בשפתם - לא נהנה ממנות מזון גדולות יותר, אלא מהיוקרה הכרוכה במעמדו החברתי. מנהגים אלה השתמרו גם בחברות מורכבות יותר. מנהיגים ושועים בכל הדורות הפגינו ועדיין מפגינים את מעמדם החברתי בסעודות המוניות, שבהן הם מחלקים לאורחיהם עודפי מזון שמייצרים עבורם תומכיהם.

מסל המזונות לשקית הקניות
רבים בתרבות המערב משערים שהאדם הקדמון, בהיותו צייד ולקט, ניהל מאבק הישרדות יומיומי  של מציאת מזון בטבע והימנעות מגוויעה ברעב. על פי גישה זו, נדמה

חיפוש אחר שורשי מאכל. הבושמנים לעולם לא יגיעו למצב שמשפחה אחת תאכל מזונות בלי ערך תזונתי גבוה, כמו בשר, ושאר המשפחות לא. "זה קורה אצל האריות", אומרים הבושמנים, "לא אצלנו" | צילום: דנדן בולוטין

שסל המזונות של אותם ציידים־לקטים פרהיסטוריים היה דל במידה רבה מהתפריט שהיה נהוג בתקופות מאוחרות יותר, ובוודאי משקית הקניות של האדם המודרני. לא כך מתברר ממחקרי השדה של אנתרופולוגים. בעוד שחקלאים מתרכזים ביבולים עתירי פחממות, ציידים־לקטים - החיים היום באזורי שוליים קשים למחיה הרבה יותר מאלה של אבותיהם הפרהיסטוריים - ניזונים מתערובת של צמחי בר וחיות בר, המספקת להם יותר חלבונים ושילוב מאוזן יותר של מרכיבי תזונה אחרים. צריכת המזון היומית הממוצעת של הבושמנים, למשל - 2,140 קלוריות ו־93 גרם חלבון - גבוהה במידה משמעותית מההקצבה היומית המומלצת לאנשים קטני גוף כמותם. ציידים־לקטים נהנים מבריאות טובה, אינם לוקים במחלות רבות המאפיינות חברות מורכבות יותר, ניזונים מתפריט מגוון מאוד ואינם מתנסים בגלי הרעב התקופתיים הפוקדים חקלאים התלויים בגידולים מועטים. כמו כן, מתברר למרבה הפלא שרוב הציידים האלה אינם עובדים קשה יותר משכניהם החקלאים. הבושמנים, למשל, מקדישים רק 12 עד 19 שעות בשבוע למציאת מזון. ונראה שזה מוצא חן בעיניהם; בתשובה לשאלתו של ריצ'רד לי, מדוע אינו עושה כדוגמת השבטים השכנים ומאמץ את החקלאות, השיב לו אחד הבושמנים: "למה לי לזרוע, כשיש כל כך הרבה אגוזי מונגונגו בעולם?"
בפעם הבאה שתשתתפו באחת הכרות של חברת השפע - המכונות "אסאדו" אצל הגאוצ'וס, "ברביקיו" אצל היאפים ו"מנגל" במקומותינו - זכרו שעשרות אלפי שנים של ארוחות פרהיסטוריות בחברות ציידים־לקטים גיבשו את טקסי חלוקת המזון האלה: הנשים מכינות את הסלטים, הגברים חותכים ומטפלים בבשר וכולם מחלקים אותם למשתתפים. אוכל וחיי חברה, טקס קדמון, שורשי התרבות האנושית.


תודה לפרופ' אנה בלפר־כהן ממדור פרהיסטוריה, המחלקה לארכיאולוגיה, האוניברסיטה העברית ולפרופ' יוסף טרקל מהחוג לזואולוגיה, אוניברסיטת תל־אביב, על הערותיהם המועילות.

טוסו לחו"ל עם חבילת הגלישה המשתלמת ביותר
סגרתם הכל לטיול? לרכישת ביטוח נסיעות לחצו כאן
מסע אחר המרכז לנסיעות

חיפוש מלונות

    -
פורסם בגיליון"מסע אחר"84

תגובות פייסבוק
הדפסה
שלחו כתבה
 
תגובות
הוסף תגובה
 
הדפסה
הדפסה ללא תמונות
שלחו כתבה
הערה למערכת
הוספת תגובה
הוספה למזוודה שלי
הורדה לקובץ- PDF
התחבר אלינו בפייסבוק

מרק ירקות מארץ הווניל
כך תכינו לאסופי, גרבר למבוגרים בנוסח מדגסקר
חשקה נפשכם בלאסוֹפי? עצמו את העיניים והרחיקו על כנפי הדמיון עד מדגסקר, האי הרביעי בגודלו בעולם, משכנם של אחרוני הלֶמוּרִים, סימפוניה רומנטית של צבעים וריחות...
לתיבה המלאה


 
 


|   מופק ומנוהל ע"י מסע אחר אונליין   |