תפריט עמוד

סלבדור באהיה: חגיגות בונפים

בכל שנה חוגגים בבאהיה שבברזיל את יומו של בונפים - הקדוש של הסוף הטוב. זו הזדמנות מצוינת לצעוד עם הבאהיינות, לרקוד, לשיר ובעיקר לבקש משאלות. ואי אפשר כמובן בלי המון אוכל ומוזיקה מחרישת אוזניים וקצבית מאוד

"מה לך ולקדוש הנוצרי הזה?" שאלה אותי קרן חברתי כשהצעתי שנשאר בסלבדור באהיה עוד כמה ימים ונשתתף בחגיגות לבונפים (Senhor do Bonfim), הקדוש של "הסוף הטוב". שתינו חשנו שבויות בקסמי העיר האפרו-ברזילאית הזו והיינו מוכנות לגמוע ממנה עוד ועוד. החלטנו לחכות לחג שאמור לחול ביום חמישי, השני אחרי "יום המלכים".

ביום זה מגיעים בני העיר בתהלוכה אל המדרגות שבחזית כנסיית בונפים, שוטפים ומקרצפים אותן במרץ רב בעזרת מטאטאי נצרים. לאירוע זה הם קוראים "רחיצת הסוף הטוב". בשום מקום בעולם לא חוגגים ספונג'ה בכזו גאווה והתלהבות. "איזה סוף טוב?" תהינו בלבנו עד שהסבירו לנו שזהו הכינוי לישו הצלוב שבכנסייה. הבנו שבלי מעט היסטוריה לא נרד לפשר השמחה.

איך הכל התחיל?
החג הגיע לברזיל ב-1669 עם הכמרים הישועים מסטובל שבפורטוגל ומיד התחבב על הבריות. חיבור עמוק יותר נוצר ב-1745 כשהקצין הפורטוגלי תיאודוסיו רודריגז דה פאריאס הביא לעיר העתק עשוי עץ אורן מפסלו של הקדוש שבסטובל. תחילה הונח הפסל למשמרת באחת הקפלות, עד שכעבור תשע שנים, ביולי 1754, הועבר למשכנו הנוכחי בגבעת מונטסרט (Monte Serrat). לימים נקראה הכנסייה "הגבעה הקדושה". לכנסייה החדשה קראו על שם הצלוב שבתוכה Nosso Senhor do Bonfim. נראה שהקדוש היה מרוצה מהעניין כי מאותו היום ואילך החלו להיזקף לזכותו נסים רבים.

ברבות הימים, בעקבות נדר של מאמין, החל מנהג רחיצת המדרגות והחצר הקדמית של הכנסייה. קצין שנלחם במלחמת פרגוואי הבטיח שאם לא ימות בקרב ירחץ כמחווה של תודה את חצר הכנסייה לקראת המיסה של יום ראשון. הוא כמובן לא התכוון לקרצף בעצמו אלא להשתמש בעבדיו. וכך מצאו עצמם העבדים מבצעים שנה אחרי שנה, באותו היום, את רחיצת הכבוד של הקדוש. כדי להמריץ ולשמח עצמם בעת הקרצוף הגיעו העבדים עם קבוצות נגני סמבה ועגלות מקושטות ברוח החינגות האפריקאיות. במשך השנים התקבל הפולחן בהתלהבות והפך לחגיגה גדולה. הכנסייה נבהלה מעוצמת ההמון החוגג בפתחה של הכנסייה וב-1890 הזהיר הארכיבישוף מפני זילות הדת. בשנות החמישים, עקב סכסוך מתמשך, החליטו שלטונות הדת להשאיר את הכנסייה סגורה בעת האירוע. עובדה שלא העיבה כהוא זה על שמחת החוגגים.

החג הקתולי קרוב במועדו וברוחו לחג "מי אושלה" (Aguas de Oxala) שציינו מאמיני הקנדומבלה, הדת שצמחה משילוב המסורות והאמונות שהביאו עימם בני אפריקה מארצותיהם. עד מהרה השתלב הפולחן לאושלה בפולחנו של ה"צלוב של הסוף הטוב". עם הזמן נהפכו השניים לישות אחת בעיני בני באהיה. בשלב זה עברה "הרחיצה" לידי מאמינות הקנדומבלה – הבאהיינות – ומאז ועד היום הן מבצעות אותה באותו האופן.

פולחן הבאהיינות בשמלות תפוחות
שמן המלא של הבאהיינות הוא "הבאהיינות של האקרגה" (bahianas de acaraje). בימים רגילים הן אלה שמכינות את האקרג'ה – כופתאות העשויות מקמח שעועית, מטובלות בפלפל בצל או שום ומטוגנות בשמן דקלים עמוק (dende). הבאהיינות נעות לאט וללא חיפזון כנגזר מן השמלה התפוחה והמעומלנת. צבעה הלבן הוא מחווה לאושלה, בורא-עולם על פי הקנדומבלה והממונה על השלום והשלוה בו. הטורבן הלבן הכרוך סביב הראש משמש מסגרת הולמת לפנים השחומות ולחיוך הבוהק באודם שפתיים. מחרוזות החרוזים שסביב צווארן הן המפתח לסודות אמונתן. חרוזים אדומים סביב הצוואר מרמזים על קשר מיוחד עם ינסה (jansa), אלוהות הרוחות והסערות. חרוזים אדומים עם לבנים לסירוגין מעידים על קשר לשנגו (xango), אלוהות הברק. קיים קשר הדוק בין השרשראות שלצווארן ולכופתאות שבמגשן. הכנת כופתאות האקרג'ה הוא חלק מפולחנן. באיגוד הבאהיינות רשומות למעלה מארבעת אלפים חברות.

יום "הרחצה" הגיע. המשתתפים החלו להגיע, יורדים ברחובות אל העיר התחתית, אל הרחוב המקביל לשפת מפרץ "כל הקדושים". רחבת כנסיית נוסה סניורה די קונססאו התמלאה בהדרגה עד שהפכה לים גדול של ראשים מיטלטלים. כשלוש מאות באהיינות התקבצו במקום, מוכנות להוביל את התהלוכה. בתוך כדי המים הריחניים שעל ראשן זרי גלדיולות לבנות. המים שבכדים ישמשו לקרצוף מדרגות הכנסייה. בני סלבדור יודעים שפעולה הזו מסמלת את ניקוי הלב והנשמה והסרת הצרות והמכשולים. הנשים החייכניות מתנהלות בעצלתיים ובאין מאיץ.

תהלוכה מסחררת חושים
"עכשיו מחכים רק לפילוס דו גנדי" (Filhos de Gandhy) אמר מישהו בקהל ועורר בנו ציפייה לקראת תיפופם מסחרר החושים של חבורת המתופפים האפרו-ברזילאים הנפלאים. לאחר תפילה מרגשת לשלום העולם, שנשאו נציגי כל הדתות, יצאה התהלוכה לדרכה. שמונה קילומטרים צעדו המשתתפים בחום המתיש. הבאהיינות נראו כשדה פרחים מהלך. בינן לבין המתופפים הווירטואוזיים צעדו הפוליטיקאים ואורחי הכבוד. אחריהם באו קבוצות הפולקלור, הבמות על העגלות והמשאיות עם הנגנים. התיפוף והשירה שעלו מכל עבר חשמלו את האווירה.

בחצי היום הגיעה התהלוכה אל היעד. מקהלת ילדים קיבלה את פני הבאים עם ה"המנון לסוף הטוב". באהיינות שהמתינו במקום מבעוד מועד קיבלו מידיהן של הצועדות המותשות את האגרטלים והחלו במלאכה. הן שפכו את המים הריחניים, התיזו אותם בקשת רחבה על הרצפה והאנשים וקישטו את המדרגות בפרחים. ההמון הושיט ידיים בתקווה להתבשם מן הנתזים, ובר המזל שזכה לכמה טיפות על ידו או על ראשו צהל משמחה.

השוטרים כיוונו את ההמון לתור שהתקדם בהדרגה אל עבר המדרגות, ואנו נישאנו הלאה עם נחשול המאמינים, לכודות, חסרות אונים, נתונות לחסדי ההמון והקדוש. בטרם נחלצנו מצבת נחיל הבריות המזמזם וכבר נלכדנו במתקפת הרוכלים. "קחי סרט", התנפלו עלי הרוכלים, "בלי התחייבות", אמרו ונופפו בסרטים אל מול פני. אולי בגלל שנראיתי קלה לשכנוע העיזו פשוט לכרוך סרט צהוב סביב פרק ידי. מוזיקת תופים ובירמבאו שליוותה את רקדני הקפוארה בביצועיהם המושלמים הסיחה את דעתי, ריחות התבשילים השכיחו ממני את המשאלות הקבועות. שלושת הקשרים נחתמו כשממש ברגע האחרון נזכרתי במשהו חשוב שכדאי לבקש.

שיכורות, מהחום, מההמולה ומריח הבירה צעדנו לאורך המסלול בדרך חזרה. התבוננתי בסרט הצהוב שנכרך סביב כף ידי, היה כתוב עליו "מזכרת מהסוף הטוב".

 
לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.