…וביום השמיני ברא אלוהים את המקצב; וירחק בצעדי מחול כי השלים אלוהים את הבריאה – וישמע אלוהים כי טוב.
והאדם נברא שחור והאשה ממנו נוצרה, שחורה כמותו; והמקצב נברא שחור כאדם וכחוה – וישמע אלוהים כי טוב.
ואלוהים אהב את המקצב והאדם אהב את המקצב כי בצלם אלוהים נברא, והאדם לקח את מקצבו ואת הלמות ליבו לכל מקום שהלך, ובכל מקום צימח המקצב שורשים משלו וינק מאוויר המקום וממימיו, ובכל מקום הוליד המקצב צאצאים שדמו לו אך היו גם שונים, ובכל מקום שירת המקצב את בני האדם בעת יגון ובעת שמחה, והיו האדם והמקצב לגוף אחד – וישמע אלוהים כי טוב…
ייתכן שכך נראה ספר בראשית של המקצב: גן העדן נמצא אי־שם באפריקה, בין נהר ניז'ר לנהר סנגל, ואלוהים ברא בו אדם וחוה ומקצב, ואלוהים הוא שכיוון את מהלך ההיסטוריה, והוא ששלח את ברואיו השחורים ליבשות רחוקות, והוא שמכוון את צלחות הלווינים שלו וקולט את הסמבה, את הממבו, את הרגאיי, את הדיקסילנד ואת אלפי צאצאי המקצב שברא, והוא מאזין מלמעלה ונהנה. וכל מי שטוען שאלוהים יושב בגן עדן עילי ונהנה רק ממוסיקה קאמרית, טועה ומטעה.
וגם אם אתם ספקנים מעט לגבי התיאוריה הזו, ההוכחות מדברות בעד עצמן: יבשת אפריקה היא ערש האדם. שרידיו הקדומים ביותר של האדם הזקוף (ההומו ארקטוס) נמצאו במזרח־מרכז אפריקה וגילם כשני מיליון שנים, ומיבשת זו הוא נדד לרחבי העולם, התפתח ופיתח תרבויות רבות ושונות, כל תרבות ואופיה, כל תרבות ומקצבה.
לאירופה, לאמריקה ובחזרה לאפריקה
"הם באו באור ירח, למקצב תופי אותו הלילה
כתמיד רקדנו וצחקנו לעתיד מזהיר.
הם באו – "בני תרבות" –
תנ"ך תחת זרועם,
רובים בידיהם
וערימת המתים הלכה וגבהה
זעקנו וקול התוף נדם –
דממה כמוות…
אמרו לנו
אתם סתם שחורים
נועדתם לשרת אותנו…
עבדתי עבורם והם צחקו".
(פרנסואה סנגאט־קואו, משורר מקמרון)
8 באוגוסט 1444, בכיכר המרכזית של העיר לאגוס בפורטוגל ניצבו 235 בני יבשת אפריקה למכירה: גברים, נשים, ילדים. זהו המקרה המתועד הראשון בדף אפל של ההיסטוריה האנושית, שנמשך עד תחילתה של המאה ה־20.
לא פחות מתשעה מיליון וחצי עבדים אפריקאים נחתו ביבשת אמריקה (וכ־175 אלף באירופה), ועוד כשני מיליון בני אדם מתו במהלך המסע המפרך מאפריקה. מספרים אלה מתייחסים רק לעבדות המתועדת, הממוסדת, אבל ברור כי מספר העבדים שנחטפו מאפריקה גדול הרבה יותר.
קשה לאמוד מהי השפעת הסחר בעבדים שחורים, הטובים והחזקים ביותר, על יבשת אפריקה ועל התפתחותה. אבל להגירה שלא מבחירה הזו היתה השפעה מכרעת גם על החברות המשעבדות. "מחיר הסוכר היה מתייקר מאוד אם לא היינו משתמשים במטעים בעבדים. הם שחורים מכף רגל ועד ראש, ואפם כל כך שטוח עד שממש בלתי אפשרי לרחם עליהם. תרחק מראשנו המחשבה שאלוהים, עליון ורב תבונה, ישים נשמה טובה בגוף כה שחור", כתב איש ההשכלה הצרפתי מונטסקייה ב"רוח החוקים", 1748.
בנוסף להשפעות הכלכליות, החברתיות והמוסריות של הסחר בעבדים שחורים על האירופאים, ובעיקר על החברה הצפון־אמריקאית, היו גם השפעות תרבותיות; מוסיקה היא אולי התחום הבולט ביותר שבו אפשר להצביע על כך: מהמוסיקה הטקסית־פולחנית, משירי העבודה ומשירי הדת של הקהילות האפריקאיות צמחה המוסיקה האפרו־אמריקאית המודרנית על סגנונותיה השונים – הבלוז, הג'אז, הסווינג ומוסיקת הנשמה השחורה, המוסיקה האפרו־לטינית והקריבית עם מקצבי הסמבה, הסוֹן, הקליפסו, הטנגו, הרגאיי, הרוּמבּה, הזוּק והסוֹקה, ועוד מקצבי מחול רבים היונקים ישירות משורשים ביבשת השחורה.
רוב הסגנונות הללו חזרו לאפריקה והתנחלו בתרבות המוסיקלית המודרנית של היבשת השחורה. בעת ביקורי בבנין שבמערב אפריקה (ראו "מסע אחר" 77) נדהמתי לגלות את
 |
| רקדן-מוסיקאי, חלק מטקס לוויה של בני הדוגון, מאלי |
בני המקום רוקדים בשעות הפנאי סלסה לוהטת, שכאילו יצאה זה עתה ממועדוני מיאמי, ניו־יורק או פורטו־ריקו, ואת כל מקצבי הרומבה והממבו הקובניים. בני המקום זימרו בקול רם מלים בספרדית של להיטי הלהקות האפריקאיות המקומיות, אף על פי שלא האמנים המבצעים ולא הקהל הרחב דיברו אי־פעם מלה בספרדית (מערב אפריקה היתה ברובה תחת שלטון צרפתי, אנגלי או פורטוגלי).
הקצב הוא הלב של המוסיקה האפריקאית, כמו ההרמוניה עבור המוסיקה האירופית. וככל שמשתלבים יותר ויותר מקצבים זה בזה, נחשבת המוסיקה לטובה ומספקת יותר. לפיכך, רוב המוסיקה האפריקאית היא רב־מקצבית (פוליריתמית), והתופים השונים היוצרים את המקצב יכולים ליצור גם מנגינה, כשמשתמשים בכמה כלי הקשה בעלי כיוונונים שונים.
ארצות מערב אפריקה – ממאלי וסנגל וגיניאה, דרך חוף השנהב, גאנה ובנין ועד ניז'ר וניגריה – ידעו ימים של אימפריות מקומיות, ג'יהאד איסלאמי שניסה להשליט את תורת מוחמד וכיבוש של הכנסייה הקתולית, בצד הקולוניאליזם האירופי. מן התבשיל הזה, שבו מתערבבים זה מאות בשנים אלמנטים קצביים אפריקאיים עם סלסולי המוסיקה הערבית ואנפופיה ועם שירת המקהלה הנוצרית, מן ההכרח שייצא מעדן מלכים עם אלפי ניחוחות וטעמים. לא פלא, אם כן, שמערב אפריקה היא החממה של מוסיקת העולם; עושר אדיר של מקצבים, כלי נגינה ומנגינות, עולם מלא מטעמים מוסיקליים.
המחט התופרת של בני מנדינקה
מתוך העושר המוסיקלי הגדול במערב אפריקה, בחרתי להתמקד בג'לי (Djeli) משושלת המנדינקה שבמאלי ובגיניאה – מוסיקאים שנושאים את הזיכרון הקולקטיבי של קהילתם בשירה ובנגינה. רוב הזיכרון ההיסטורי והידע המדעי מועבר בחברה המסורתית האפריקאית בעל פה, בשירה. אותם "היסטוריונים" – הג'לי, הגוול (Gewel) מתרבות הווֹלוֹף בסנגל (רצועה 4 בדיסק המצורף לגיליון), המבון מווט (Mbon Mvet) מתרבות הפאנג בקמרון – הם זמרים נודדים, המייצגים את הזיכרון החי של עמם. בחברות מסוימות נושאים הזמרים גם דרשות בענייני היום, מעניקים ייעוץ בחיי נישואים והתנהגות נאותה בחברה, ובסודאן, למשל, הזמר גם פותר בעיות וסכסוכים ומשמש כשופט מזמר.
בכמה תרבויות במערב אפריקה נועדו ייצור כלי נגינה, הנגינה בהם או הזמרה רק לבני מעמד מיוחד בחברה, העובר בירושה. עבור בני המנדינקה החיים במאלי ובגיניאה, למשל, "אדם נולד מוסיקאי". מעמד המוסיקאים הוא מעמד של מקצוענים לכל דבר, המקדישים את כל חייהם ליצירת מוסיקה. באופן מסורתי, חברת המנדינקה היא חברה מעמדית. בראשה עומדים בני החורין והאצילים, הצאצאים והגנרלים של המלך הלוחם סונדיאטה קייטה, שהקים ב־1240 את האימפריה של מאלי, אימפריית מנדינקה. תחתם נמצאים בעלי המקצועות המלומדים, בהם הנפחים, הרצענים והמוסיקאים שקיבלו את תפקידם בירושה. לפי המסורת, על כל אדם להינשא בתוך מעמדו, וגם בימינו נחשב ג'לי למוסיקאי, אפילו אם לא נגע בחייו בכלי נגינה ולא זימר אפילו שיר ילדים אחד.
הג'לי מלווה את עצמו בדרך כלל בכלי מיתר הנקרא קורה (kora) – מעין הכלאה בין נבל ללאוטה, עם 21־25 מיתרים (רצועה 14 בדיסק המצורף לגיליון). בנוסף לכישורים המוסיקליים, על הג'לי להיות בעל זיכרון פנומנלי, כדי לשנן ולזמר את פרטי כל השושלות ששלטו בארצו, את מעשיהן בעיתות מלחמה ושלום, אגדות עם שנצברו במשך השנים, משלים, סיפורים ובלדות מההיסטוריה של בני עמו. ולא רק ההיסטוריה מועברת בעל פה; גם המקצועות השונים, בהם המוסיקה, עוברים מן המאסטר אל השוליה ללא חומר כתוב. הלימוד הוא בדרך של חיקוי והתנסות חברתית; לא לימוד הטכניקה יוצר את האמן, אלא ההשתתפות האקטיבית באירועים מוסיקליים.
בסוף המאה ה־19 ביטלו הצרפתים את שלטון חצרות המלוכה במערב אפריקה והעבירו את ההגמוניה המקומית לידי מנהיגים ממונים. עד אז היו הג'לי מסופחים לחצרות המלכים ושימשו הן כמשוררי החצר והן כליצני החצר: הם שעשעו את בני האצולה בשירי בדיחה והרפתקה, סיפרו סיפורים על גבורתם של מלכים וזימרו מדי פעם את שמות אבות השושלת המכובדים מכל. על אף שמעמדם לא היה גבוה כשל בני החורין, אלה שאין להם פטרון, זכו הג'לי להערצה רבה בזכות כשרונם ומיומנותם, לא רק כמוסיקאים ובדרנים אלא גם כשליחים ויועצים. משום שנחשבו לנחותים מן האצילים, לא נשקפה מהם סכנה, והאצילים יכלו לבטוח בהם ולהופכם לאנשי סוד.
הג'לי מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של המנדינקה. "הם עיתונאים, הם מפרשים אירועים של ההווה ושל העבר. אמנותם היא כשרונם להלל ולקלס ולדחוף את מלכינו לקרבות ולנצחונות", מספר נגן הקורה ג'לי ניאמה סוּסוֹ. היום, שרים הג'לי לפוליטיקאים ולאנשי עסקים במקום למלכים ולאצילים, אך חשיבותם רבה כשהיתה. כשרון הדיבור והניסוח שלהם הפכו אותם למתווכים אידיאליים: הם מצננים יריבויות, פותרים סכסוכים, משמשים כשדכנים ומשתתפים בכל דיון חשוב בענייני מדינה, ממשל ופוליטיקה. או במלותיו של טומאני דיאבאטֶה, נגן קורה ממאלי, "הג'לי הם המחט התופרת את החברה שלנו".
בתקופה הקדם־קולוניאלית, ג'לי היה לעיתים מתאבד אחרי מות פטרונו, וגם היום קיימת בין הפטרון לג'לי ידידות נאמנה. "לא קל למצוא אדם נאמן" היא שורה המופיעה שוב ושוב בשירי מסורת המנדינקה, והיא באה להזכיר את חשיבות נאמנותו של הג'לי לפטרונו. וכך שרה ב־1986 קאנדיה קוֹיאטָה לפטרונה זוּמאנוֹ:
זומאנו – בעל המאה
קאנדיה קויאטה שרה עבורך
אל תאלץ אותי להיות ג'לי של מישהו אחר
אין מה להשוות חיי פטרונו של ג'לי
לחייו של מי שאין לו ג'לי.
צננו את כלי הנגינה
אל תיתנו למוסיקה לסחרר את ראשי
הבגידה היא רעה
וכך גם המחשבה הכפייתית.
בעלי המאה לא נעלמו מן העולם
אך מספרם הולך ופוחת.
(וכאן פותחת הזמרת ברשימת אבות אבותיו של פטרונה והמעשים הגדולים שעשו במהלך ההיסטוריה).
המקרה של סאליף קייטה
הג'לי פועלים כחברה סגורה ושומרים על מקצועם בקנאות רבה. אבל תהליכי המודרניזציה ביבשת השחורה, בעיקר המעבר מן הכפר אל העיר, משפיעים גם בתחום המוסיקה. אט־אט נספגת המוסיקה האתנית בתרבות הרב־שבטית העירונית וסופגת ממנה, וכך מתפתחת תרבות מוסיקלית חדשה, "מערבית" באופיה, שקל לה יותר לחצות גבולות ואוקיינוסים ולהתחבב על קהל שומעיה ברחבי העולם.
עד לפני זמן לא רב, אדם שלא היה שייך למעמד הג'לי התקשה מאוד ללמוד מוסיקה כמקצוע, ורק מעטים הצליחו בכך. אך הדחף לפתח קריירה בכיוון הזה חזק יותר כשקורצת ההצלחה מעבר לים. אחד הראשונים שהצליח הוא סאליף קייטה ממאלי, שיהיה אורח פסטיבל "שומעים עולם" הקרוב (ראו כתבה בעמ' 14).
סיפורו של סאליף קייטה, נצר ישיר למייסד אימפריית מנדינקה, המלך הלוחם סונדיאטה קייטה, נשמע כמו אגדה. הוא נולד לבקן – או כפי שהוא מגדיר זאת, "עור בהיר ודם שחור" – וככזה זכה למנת ייסורים ונידוי חברתי בילדותו. אביו היה שולח אותו לשדה התירס לשיר ולצעוק, כדי לגרש את הקופים המאיימים על היבול, וכך פיתח את קולו המיוחד; הצער והנידוי, כך נראה, פיתחו את נשמתו. אין זה פלא, שהפך לימים לזמר הנשמה הגדול ביותר של אפריקה.
בגיל צעיר עבר קייטה לעיר הגדולה במאקו (Bamako), שם החל לפתח את הקריירה שלו כמוסיקאי. "בעצם רציתי להיות מורה", סיפר לי, "אבל לבקנים סובלים מקוצר ראייה חריף, ולכן ויתרתי על הרעיון". שמו הלך והתפרסם במערב אפריקה, ומשם הגיעה המוסיקה שלו לצרפת ולארצות־הברית. בצד עבודתו עם אמנים אפריקאים, הוא שיתף פעולה עם ג'ו זאווינוּל מ־"Weather Report", עם קרלוס סנטנה ועם וויין שורטר, והיה לאמן האפריקאי הראשון שהיה מועמד לפרס גראמי היוקרתי.
"כשאתה רוצה לקרוא לבני אדם, קרא להם במוסיקה. כי מוסיקה היא השם השני של כל אדם. אם היא נכתבת מהלב, היא מגיעה לכל בעל לב", אמר לי סאליף קייטה, שאכן קורא במוסיקה הנפלאה שלו לבני האדם בעולם כולו להצטרף אליו במאבק לעולם טוב יותר, צודק יותר, יפה יותר (ומקדיש חלק לא קטן ממרצו גם לשיפור היחס כלפי לבקנים).
קייטה הוא אחד האמנים המערב־אפריקאים שפרצו לתודעת אוהבי המוסיקה בעולם, אך הוא נמצא ברשימה ארוכה ומכובדת של אמנים כמאנוֹ דיבָּנגוֹ, מוֹרי קאנטה, יוּסוּ'נ'דוּר, אנג'ליק קידְג'וֹ, באבא מאאל, איסמאל לו, טוּרֶה קוּנדָה, וואסיס דיוֹפ והזמרת היחפה מאיי כף וֶרְדֶה, הלא היא סזאריה אווֹרָה. השנים הבאות מבטיחות לנו היכרות נוספת ומעמיקה עם המוסיקה האפריקאית בכלל ועם זו של מערב אפריקה בפרט.
תודת המערכת לאירית בק מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב על הערותיה המועילות.
תודה ל־Buda Musique על תרומתה לדיסק "חלונות אל העולם" (רצועות 4 ו־14).
