תפריט עמוד

אדירנה, תורכיה: גברים בשמן זית

מדי שנה מתאספים בעיר אדירנה שבתורכיה כאלף גברים תורכים, ובמשך שלושה ימים הם נאבקים זה בזה כשגופם משוח בשמן זית. שליחי "מסע אחר" יאיר קדר וטימורטש אונן יצאו לאליפות האליפויות, תחרות ההיאבקות של קירקפינאר, שמתקיימת מאז 1361 ונחשבת האירוע הספורטיבי הוותיק בעולם שמתקיים ברציפות

ריח עז של שמן זית זך מתפשט בחלל האצטדיון. השמש בוהקת, משתברת על הגופות המיוזעים. כאלף גברים ונערים תורכים, שחומים ובהירים, תכולי ושחורי עיניים, מגיל שמונה ועד גיל חמישים, מתייצבים על הדשא. פלג גופם העליון עירום, מכנסי עור נמתחים ממותניהם ועד מתחת לברכיהם, הם ניצבים בגאון במבטי רהב ונחישות.

עשרות נגני הלהקה המסורתית של קירקפינאר (Kırkpınar), מתפרשים בשורות על פני כר הדשא הסמיך והגבוה. תופים ענקיים קשורים למותניהם, הם מתחילים לתופף במקצב קבוע, ולצדם נשפני חליל הזוּרְנָה הצורמני. הקצב הולך ומתגבר, מלהיב ומטריד כאחד, כשבפאתי כר הדשא מהלכים המתגוששים כנמרים, מתמתחים כחתולים, נכונים לחוג את השנה ה־641 של אליפות היאבקות הגברים בשמן זית של אדירנה (Edirne), עיר פסטורלית, ירוקה ומאירת פנים, שהיתה בירת האימפריה העות'מאנית עד אמצע המאה ה־15 ושוכנת בפינה הצפון מערבית של תורכיה.

הנאומים הארוכים שנישאו על ידי ראש העיר, ראש המחוז ושר הטקס – שמכונה אגא ומקושט בעיטורים מוזהבים – הסתיימו. שמש יוני מאירה את הרחבה ואת אלפי הצופים, שבאו מכל רחבי תורכיה לצפות באירוע הספורט העממי החשוב ביותר של השנה. ממעל צופה עליהם, בדיוקן שמתנוסס על גג האצטדיון, מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כאמל אתאתורכּ.


אלף הגברים מתחילים לצעוד, להקיף את הרחבה, ומנופפים בידיהם לקהל המריע, בעוד הכרוז קורא את תפילת התחרות: "בשם אללה מלא החמלה ורב החסד, הו פהליוואן!/ כי האל יוליך אותו בלב טהור אל הניצחון/ התחילו את הטקסים!"

ברחבי תורכיה אמנם מתקיימות מאות תחרויות היאבקות גברים בשמן זית, אבל זו של אדירנה נחשבת אליפות כל האליפויות. שלושה ימים תימשך התחרות, ושלושה ימים יישמעו הלמות התופים וצלילי הזורנה. בתחילה יעלו על הדשא הילדים, אחריהם הנערים, הבחורים והגברים, ואז יופיעו האלופים. זוגות־זוגות הם ייאבקו זה בזה על רחבת הדשא, משוחים בשמן זית, מזיעים, חדורי רוח קרב.

טקס הכניסה למגרש נועד להכשיר את הנשימה, השרירים והלב של המתחרים ולהרשים את הקהל. המתחרים צועדים לעבר רחבת הדשא, מנופפים בידיהם וברגליהם באופן מוגזם

האלוף הכי מפורסם

לפתע קם הקהל על רגליו ושואג בהתלהבות. "זה אהמט טאשי", מסביר אמריקאי מבוגר בפניו אדומות. "הוא האלוף הכי מפורסם". ד"ר מילר בא ממדינת וושינגטון. הוא מצלם כבר שמונה שנים את התחרות במצלמת וידיאו ואחר כך מוכר את הקלטות באינטרנט.
טאשי ממשיך להודות לקהל. הדרך לתהילה היא דרך ארוכה וקשה: מי שינצח בסיבוב אחד יעלה לסיבוב הבא, ומי שינצח בכל הסיבובים לאורך שלושת ימי התחרות יזכה בתואר ראש המתאבקים, הבאשפהליוואן. הוא יזכה בכמה אלפי דולרים, בגביע מוזהב ובכבוד רב. אם יזכה שלוש פעמים רצופות, יוכל לקחת הביתה את הפרס הכי יקר: חגורת הזהב. טאשי, ששוקל 104 קילוגרם,הוא היחיד שזכה בחגורה פעמיים: הוא ניצח בשבע תחרויות רצופות, הישג שלא היה כמותו מאז ייסוד הרפובליקה התורכית.

בתום התהלוכה עולים למגרש הילדים, שלמרות גילם אינם פטורים מטקס הכניסה למגרש, שנועד להכשיר את הנשימה, השרירים והלב של המתחרים ולהרשים את הקהל. התופים והזורנות מתחילים לנגן כשהמתחרים צועדים לעבר רחבת הדשא, מנופפים בידיהם וברגליהם באופן מוגזם, הם הולכים קדימה שלוש פעמים ואחורה שלוש פעמים. ואז הם כורעים ברך, הברך השמאלית על הדשא, נוגעים בידם הימנית באדמה, בברך, בשפתיהם ואז במצחם – שלוש פעמים בסך הכל.

אליפות האלופים תתקיים עוד יומיים, ובינתיים, במתחם שמתקיימת בו התחרות, סראייצ'י (Sarayiçi), המוקף על ידי הנהרות מריץ' (Meriç) וטונג'ה (Tunca), מרחק שני קילומטרים ממרכז העיר, הומה השוק שמסביב לאצטדיון באנשים: הוקם כאן לונה פארק, ומאות דוכנים של דברי מתיקה, מסעדות קבב ניידות, משפחות צוענים ססגוניות וסוחרים זעירים עם צלחות קרמיקה מצוירות ביד וכלי שחמט ושש בש מגולפים. לא הרחק משם מתנוססים המסגדים המפוארים של אדירנה, עיר ישנונית וקטנה, שאף שימי זוהרה מאחוריה, היא עדיין משמרת נועם ים תיכוני.

הכללים בסיסיים: אסור לנשוך, אסור להוציא עיניים, אסור להעליב את השופט, המתחרה או הצופים ואסור לדבר או לריב עם המתחרה, אבל מותר להכות, לסתור ולהכשיל, ומותר להכניס ידיים לתוך מכנסי היריב ולמעוך את האשכים, לכן לעתים רואים מתאבק שמעווה את פניו בכאב

אסור להוציא עיניים
היום השני של התחרויות. על הרחבה פזורים המתאבקים, מתכוננים לתחרות. המתאבק מושח את גופו בשמן זית ובמים לפי סדר מסוים: ראשית, היד הימנית מושחת בשמן את הכתף השמאלית ואחריה את החזה, הזרועות ומכנסי העור. ואז חוזרים על זה ביד שמאל. המטרה: על המתאבק לתפוס את יריבו ולנסות להפוך אותו על גבו. הכללים בסיסיים: אסור לנשוך, אסור להוציא עיניים, אסור להעליב את השופט, המתחרה או הצופים ואסור לדבר או לריב עם המתחרה במהלך התחרות, אבל מותר להכות, לסטור ולהכשיל, ומותר להכניס ידיים לתוך מכנסי היריב ולמעוך את האשכים, לכן לעתים רואים מתאבק שמעווה את פניו בכאב.

המכנסיים הם האביזר היחיד של המתמודד. הם עשויים מעור תאו מים או עגל ועבים יותר סביב המותניים. סביב האִמרה יש חבל שאוחז במותניים. מתחת לברכיים יש פיסת לבד, שתפורה לחלק הפנימי. העור נקשר באמצעות שרוך. אם השרוך לא קשור במהודק, אפשר יהיה להפוך את המתחרה על גבו בקלות רבה.


אחד המתאבקים הצעירים נראה אומלל במיוחד. כשהוא מגיע לפינת השיפוט כדי להירשם כמנצח בסיבוב האחרון, רואים שהיד שלו יצאה מהמקום. ד"ר מילר מצלם אותו בהתפעלות. "ב־1975 הוחלט שלא ייתכן שהמתאבקים ייאבקו זה בזה עד מוות", הוא מסביר לי, "ולכן מוגבל זמן ההיאבקות לארבעים דקות. אם בסוף הזמן הזה לא מושגת הכרעה, עוברים המתאבקים לנקודת הזהב: במשך 15 הדקות הבאות הם יתחרו על נקודות. אתה לא חושב שהם מדהימים? באיזה עוד ספורט מבלים המתחרים יחד ומתבדחים לפני הקרב? אם למישהו מהמתחרים נכנס עשב לעיניים, הם פשוט מפסיקים עד שהוא ינקה את העשב. המתחרה הולך להביא מים ופיסת עור כבש כדי לשטוף ולנגב ולנקות את עין המתחרה שלו, ואז הקרב ממשיך".

הערב יורד. בבית הקפה אנו שותים קפה על רקע הכרכרות המקושטות של הצוענים. ד"ר מילר מספר לי שהוא כומר אנגליקני שיצא לגמלאות. "התחלתי לבוא לכאן בכל שנה אחרי שקראתי את הספר 'בכל מלחמה למעט אחת', על מלחמת קוריאה", הוא אומר. "בספר מסופר על ההתמוטטות הנפשית של החיילים האמריקאים שנפלו בשבי כתוצאה משטיפת המוח של הצפון קוריאנים. שליש מהשבויים האמריקאים שיתפו פעולה עם האויב, לא היה חייל אמריקאי אחד שנמלט מהשבי, וכמעט ארבעים אחוז מתו שם.

"היו שם גם כמה מאות חיילים תורכים. אף לא אחד מהם מת בכלא. החיילים האמריקאים קפאו מקור, בעוד שהתורכים ישנו בערמה בפינת החדר, ובכל שעתיים היה החייל החיצוני עובר פנימה. האחווה התורכית הזו היא מדהימה בעיני. זה ניכר גם בתחרויות ההיאבקות". כשאני שואל אותו אם היה במלחמת קוריאה, הוא אומר שלא. הוא היה רוצה שהאחווה התורכית הזו תהיה נחלת האמריקאים. שגם הם יגלו קולגיאליות.

המכנסיים הם האביזר היחיד של המתמודד. העור נקשר באמצעות שרוך. אם השרוך לא קשור במהודק, אפשר יהיה להפוך את המתחרה על גבו במהירות רבה יותר

ספורט של עניים

היום השלישי של התחרות. תחרויות האלופים יתחילו רק אחר הצהריים, ובינתיים מתקיימת מכירה פומבית. על הפרק עומדת כבשה. הנדון: בחירת שר הטקס של השנה הבאה. בעבר היה שר הטקס מזמין את המתאבקים, מארגן את המשחקים, דואג לאורחים, מארח את הצופים ומספק מזון ולינה. אבל עם השנים הכריע עומס התפקיד שר טקס אחר שר טקס. לכן השתנה התפקידוהיה לייצוגי בלבד. כיום שר הטקס  פותח את הטקסים, מעניק את הפרסים ומסתובב במהלך ימי התחרות מאוד גאה. הזוכה בתפקיד הוא מי שמציע את המחיר הגבוה ביותר עבור הכבשה במכירה פומבית סמלית.

רוחות שינוי נושבות בתורכיה, העומדת על סף כניסה לשוק האירופי המשותף. כך למשל השנה, לראשונה ב־641 שנות התחרות, שר הטקס שנבחר לשנה הבאה הוא אשה בהירת שיער בחליפת עסקים הדורה. היא משלמת 6,000 דולר עבור הכבשה, שאחרי המכירה נותרת עזובה ליד המדרגות. כיום כבר עושים לאלופים בדיקת סמים, וכיום האלופים זוכים בכסף ולא בגמל, פר או סוס כמו בעבר.
רוחות השינוי פועלות גם בכיוון אחר. לפני התחרות הנוכחית נודע לחברי הוועדה המארגנת שמתארגנות קבוצות של גייז תורכים מאיסטנבול, שבאים לצפות בגברים המתחככים והמשוחים בשמן לא מטעמים של צפייה ספורטיבית גרידא. הגורמים האיסלאמיים השמרניים יותר בוועדה תבעו לאסור על המתאבקים להכניס את ידיהם מתחת למכנסי היריב כדי לא ליצור רושם מוטעה. הצעתם נפסלה.

האלופים עולים למגרש. ארבעים האלופים מנופפים בידיהם, מתחממים, מנפחים את חזם, מתייצבים בשורה בצדו האחד של המגרש. נגינת הזורנה והתופים הופכת אקסטטית. הרגע הגדול הגיע, והוא גדוש מטרים של שרירים משורגים, ליטרים של שמן זית ורבבת צופים משולהבים.

טאשי מפסיד בנקודות. הקהל יוצא מכליו. טאשי לא מוותר. הוא צועק על השופטים. התחרות מופסקת. השופטים יוצאים מתאם כדי לפייס את טאשי, 104 קילוגרם של עצבים רוטטים. מצלמות הטלוויזיה של המגרש נזעקות להקיף את טאשי. השופטים אמנם יראים מכעסו של האלוף, אך הוא לא יזכה בשלו. השנה הוא לא יהיה אלוף האלופים.


גם אסן ג'נגיס מאנטליה לא יהיה אלוף השנה. "לא בצדק", הוא מתלונן. "הגיע

לי לנצח". למחרת היום אנחנו יושבים בבית קפה. ג'נגיס המשופם מספר שההתאבקויות של האלופים אינן ספונטניות כפי שהן נראות. "אלה תמיד אותם אנשים, אז אתה כבר מכיר את התנועות שלהם", הוא אומר. "התחרויות עצמן מתועדות בווידיאו.

"אני בן 35", הוא מספר. "כבר עשרים שנה אני משתתף בתחרות פה. זו האולימפיאדה של ההיאבקות. זה הספורט הכי קשה בעולם: קשה לתפוס את היריב שלך, זו תחרות ארוכה ויש הרבה סיבובים ביום. גם האימונים קשים, הם כמו תחרות אמיתית". ג'נגיס, כמו שאר האלופים, מתפרנס מהיאבקות. באנטליה יש לו ספונסרים, חברות מסחריות שלקחו אותו תחת חסותן, אבל עדיין מדובר בסכומים קטנים.

להבדיל מכדורגל, הספורט הכי פופולרי בתורכיה, שמגלגל סכומי עתק ומנפיק שורה של גיבורי תרבות – שחקנים מצליחים שמרוויחים הון ומככבים בתוכניות הטלוויזיה ובעיתונים – ההיאבקות נחשבת ספורט עממי ועני שבא מלמטה ונשאר למטה. יש לו אמנם הילה של גאווה לאומית, אך אין לו את התדמית הזוהרת והאוניברסלית של הכדורגל. "זה ספורט של עניים", אומר ג'נגיס, "כי זה משחק מאוד קשה, קשה מדי. אם היה לנו מספיק כסף, לא היינו צריכים להיאבק".

הסיבוב האחרון הגיע. שני גברים עולים למגרש. המתח בשיאו. שנים של תחרויות ומתחים מסתכמים כאן ועכשיו. שני המתאבקים אינם מסתכנים. תנועותיהם מדודות. גם הקרב הזה מוכרע בנקודות. הקהל אינו מרוצה, אך זה לא מפריע לאלוף החדש. הוא עושה כמה סיבובי ניצחון במגרש. הקהל נעלם מהיציעים, וגשם מתחיל לרדת. בפינת המגרש נראים מקבלי הפרסים: אלה שצעדו הכי יפה, הילדים שניצחו, שכבת גיל אחת ואחרת, עד האלוף, שמקבל המחאה, מדליה, פינג'אן ענקי מצופה זהב ואת חגורת הזהב.

גם רחבת השוק שמסביב לאצטדיון מתרוקנת. כולם חוזרים הביתה. בדרך למרכז אדירנה נמצא גם אחד האלופים הצעירים, בן 15 או 16, לצווארו מדליה, למותניו מכנסי העור בלבד, מוקף בבני משפחתו. בגדיהם נראים מהוהים, הם עומדים בצומת, מוקפים בהמולה, הגשם יורד ונשפך על בגדיהם ושיערם הרטובים. הם מתחילים לצעוד לעבר העיר.

החגיגה נגמרת, ורק בחמאם סוקולו שבמרכז אדירנה עוד מתכוננים. עוד מעט יגיע לכאן האלוף החדש לאפיזודה הסמלית האחרונה של קירקפינאר 2002: הרחצה המסורתית. מתחת לכיפת האבן המנוקבת חורים קטנים, שמבעדם מאירות קרני שמש שבורות ככוכבים, בעיצובו המרהיב של האדריכל סינאן, יתמתח האלוף ויקבל עיסוי מכף רגל ועד ראש. שנת הניצחון שלו כבר התחילה.


תודת המערכת לסוכנות הנסיעות T.A.T וללשכת התיירות התורכית על עזרתם הרבה והאדיבה בהכנת הכתבה.

כדור פורח בקפדוקיה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.