תפריט עמוד

לזכור ולשכוח – טיבטים בדהרמסאלה

דבי הרשמן, אוצרת תערוכות וחברת מערכת "מסע אחר", הוזמנה על ידי הממשלה הטיבטית הגולה לייעץ בהקמת מוזיאון בדהרמסאלה, מעין "יד ושם" טיבטי. רשימות מתהליך העבודה

"מגיע לי עודף של חמישה רופי", עמדתי על זכותי הישראלית לא לצאת פראיירית באחד מדוכני התה הנידחים בשולי הדרך הארוכה, שנדמה היה כי לא תיגמר לעולם. את החלק האחרון של המסע להרי ההימלאיה עשיתי בלילה, באוטובוס ישן, מעוטר במאווררי פלסטיק כחולים, וילונות עם פרחים ותמונה גדולה של הוד קדושתו הדלאי לאמה, שהגן עלינו מפני הכבישים המשובשים והתלולים, מהנהג שלנו ומנהגים אחרים.
רבים מהנוסעים היו נזירים בודהיסטים ואחד מהם, שמנמן וחייכן, שהקשיב למיקוח עם הנוכל ההודי, העניק לי חמישה רופי. "אולי הוא זקוק לכסף הזה", אמר הנזיר. היה זה שיעור מעשי בחמלה וגם לקח וסימן לבאות; כדי לבצע את המשימה אשר לשמה נסעתי לדהרמסאלה שבהודו, הייתי צריכה להשאיר מאחורי את האגו המערבי ואת ההתניות התרבותיות שלי.
כשהגעתי לשם בערפילי הבוקר, כרכו לצווארי את ה"קָטָה", צעיף משי לבן, בברכת שלום טיבטית מסורתית. קרני השמש הראשונות חשפו את ההרים הגבוהים המתנשאים עד השמים, את הפסגות המושלגות ואת נחלי המים. סוף הדרך היתה לראשית הסיפור. הוזמנתי לקחת חלק בהקמת מוזיאון בגג העולם.

גאולה אינסטנט והקשר היהודי
יום העבודה הראשון שלי התחיל על המושב האחורי באופנוע של מייקי גינגולד, הנציג המקומי של עמותת ידידי טיבט בישראל, כשחלפנו במהירות בסמטאות התלולות, בדרכנו לראות מבנה שנבחר לשמש כמשכן זמני למוזיאון ונמצא ליד המקדש שבפאתי הכפר.
מקלאוד גנז' (Mcleod Ganj), יישוב קטן הסמוך לעיירה דהרמסאלה, מקום מושבם של הדלאי לאמה והממשלה הטיבטית הגולה, הוא כפר שוקק חיים. בתים ישנים, שלוליות ובוץ, ריח קטורת ותבלינים, דוכנים של ירקות ובגדים. נביחות כלבים, צלילי מוסיקת קסטות, גלגלי תפילה ומזמורי נזירים. התושבים טיבטים, הקבצנים הודים, ותיירים מכל רחבי העולם עוצרים כאן לכמה ימים בדרך למנאלי. לכן, כל בית שני הוא משרד דואר או אכסניה, ויש בכפר הקטן יותר מסעדות מאשר בפתח־תקוה.  בפונדקים ובבתי המזון תלויים פתקים על סדנאות וקורסים, שבהם מבטיחים רוכלים רוחניים חמין אקזוטי של מיסטיקה מזרחית; רייקי וזן, יוגה וויפסנה. ישועה עכשיו, גאולה אינסטנט.
מהמקדש שבפאתי הכפר ירדנו לעמק, למשרדי הממשלה הטיבטית הגולה.

ילד ממשפחת נוודים טיבטית. גם שבטי הנוודים שגלו מטיבט לנפאל וללדאק חולמים על חזרה לטיבט החופשית, וגם הם מכירים במנהיגותו של בדלאי לאמה | צילום: הראל אילת

בפאוץ' שלי היתה הזמנה עם חותמת רשמית אדומה. "במלאת 50 שנה לכיבוש הסיני ו־40 שנה ליציאה לגלות", כך לשון המכתב, "החלטנו להקים בדהרמסאלה מרכז זיכרון ומוזיאון לשימור מורשתו של העם הטיבטי". הפנייה לישראלים לסייע בהקמת המוזיאון לא הפתיעה את ידידי טיבט בישראל.
למעשה, הרעיון להקים מרכז זיכרון למיליון ורבע הטיבטים שהסינים רצחו במסגרת השמדת העם והשואה התרבותית בטיבט נולד בעקבות סיור שערך הדלאי לאמה במוזיאון "יד ושם" בירושלים ב־1994. שותפות הגורל, הצלחתו של העם היהודי לשמר את מורשתו בגלות והמוזיאונים הישראליים הרבים המשמשים כמוסדות לשימור היסטוריה ותרבות, הביאו את הטיבטים לראות אותנו כשותפים המתאימים ביותר. לכן, כשהגיע מייקי גינגולד לדהרמסאלה לפני כשנה, ביקשו נציגי הממשלה הגולה את עזרתו.
עד מהרה התברר למייקי ולצוות המקומי שהקים לצורך הפרויקט, כי הקשיים הכרוכים בהקמת המוזיאון אינם רק תקציביים וטכניים. לטיבטים הגולים, כך התברר, לא נותרו חפצים ומסמכים רבים מעברם. רוב הגולים נמלטו מטיבט עם הדלאי לאמה בחורף 1959; ומאחר שלא רצו לעורר את חשדם של הסינים ויצאו למסע רגלי מפרך בקור עז במעברי ההימלאיה, לא לקחו איתם אלא את זכרונותיהם.
לפיכך – כך העלה צוות המוזיאון בתום התחקיר הראשוני – נותרו מההיסטוריה של העם הטיבטי רק קטעי סרטים ותמונות. הם אספו אותם, במשרד שליד אולפן הרדיו של "קול טיבט"; אלפי תצלומים בארגזים, בתיבות פח, במעטפות ובאלבומים. במאמץ משותף, היינו צריכים לעשות מהערבוביה ארכיון ולהפוך את החומר לתערוכה.

הבזקי זיכרון, חלומות וסיוטים
בשבועות האחרונים של הקיץ ישבנו בחדר הקטן שבמשרדי הממשלה הטיבטית הגולה בצפון הודו וסידרנו את התמונות של ארץ אחרת, שהיתה; טיבט מהחלומות ושל הסיוטים. צילומי טבע ונוף מטושטשים, תמונות ישנות של מנזרים שחרבו, אורחות חיים שחלפו מהעולם, דיוקנאות של קורבנות, נעדרים, נפגעי עינויים, מפגינים, צילומי הפגנות שנעשו במצלמות חובבים, תיעוד של הרס הסביבה – כריתת יערות, ניצול המשאבים, זיהום הנהרות והאגמים. היו שם גם צילומים של מחנות האוהלים, שבהם חיו בהתחלה הפליטים הטיבטים בהודו, דומים כל כך למעברות של מדינת ישראל הצעירה, ותמונות מחיי הקהילה הגולה – בתי הספר, המרפאות, מוסדות התרבות ומאות תמונות מעצרות פוליטיות, מחייו וממסעותיו של הדלאי לאמה. בראש ובראשונה, היה צריך למצוא שיטה לשמור ולשמר את הבזקי הזיכרון הללו.
מייקל קורטיו, מידידי טיבט בקנדה שהגיע לדהרמסאלה כדי להעניק לילדים בגדים ששלחו להם קנדים נדיבים, לא שיער שיעבור זמן רב עד שימשיך בדרכו ליעדו, נפאל. כשהתברר לנו שהוא עבד במוזיאון קנדי המציג בעיקר תמונות היסטוריות, גייסנו אותו לפרויקט. בשעות המעטות שבהן לא היו הפסקות חשמל, הכין מייקל רשימה ממוחשבת של נושאים, שנעשתה בהשראת שיטת המיון של ספריית הקונגרס האמריקאי, תוך דיונים מרתקים על המשמעות התרבותית של הנושאים והתאמתם לתרבות הטיבטית. תהליך הקטלוג היה איפוא פעולה של תרגום בין שפות תרבות שונות.
כדי לבדוק את הפתרון וליצור מאגר של תמונות שיאפשר אימון של הצוות

חנות בדהרמסאלה. בתים ישנים, ריח קטורת ותבלינים, דוכנים, נביחות כלבים, צלילי מוסיקת קסטות, גלגלי תפילה ומזמורי נזירים | צילום: אמנון אבישי

המקומי בקטלוג ובחירה של נושאים לתערוכה, נערך פיילוט על מדגם של כמה מאות תמונות. התהליך היה איטי להחריד, לעיתים מייאש, אך עד שחלפו גשמי המונסון הצליח הצוות למיין את כל התמונות שנבחרו למאגר.
ובכל זאת, בדרך ליצירת תערוכה נותרה עדיין השאלה המרכזית: מהו זיכרון תרבותי, וכיצד מציגים אותו? להצגת הנראטיב ההיסטורי של עם משתמשים בדרך כלל בחפצים עתיקים, במפות, בחוזים ובתעודות. סיפורו של העם היהודי, למשל, בתודעה של אנשים רבים, הוא מארג של דימויים העשוי מהמגילות הגנוזות, מכתבי בר כוכבא, מציורי היהודים של מאוריצי גוטליב, מתפוזים, מדגל הדיו ומהכותל המערבי. יומן של נערה צעירה, קרון רכבת ישן וערימות של נעליים ממחישים את השואה יותר מהספרים ומהמחקרים שנכתבו בעקבותיה. מה יעשה עם שנותרו לו רק תמונות?
"שומרי הזיכרון שלנו, האנשים שהכירו את טיבט, הם מעטים ורובם כבר זקנים", אמר לנו טֶמפה צרינג, מזכיר המשרד ליחסי חוץ ומידע של הממשלה הגולה, המנהל את פרויקט המוזיאון. הוא הסביר כי הטיבטים החיים היום בדהרמסאלה ובני הקהילה הגולה בהודו וברחבי העולם אינם יכולים אפילו לבקר במולדתם. יתרה מזו, אחרי 50 שנות רצח־עם והכחדה תרבותית הצליחו שלטונות סין, שהעבירו לטיבט סינים רבים, לשנות את אופיה התרבותי הייחודי. "כמו לפליטים אחרים, גם לי יש ילדים שנולדו בגלות", סיפר צרינג. "המוזיאון שנקים בדהרמסאלה הוא הסיכוי שלהם להכיר את המורשת ההיסטורית והתרבותית שאנו מנסים להציל ולשמר".

הכל בגלל פנדה
בגלל התאריך ההיסטורי הסמלי, מבקשים נציגי הממשלה לפתוח את המוזיאון כבר השנה. למרות דלות החומר, היינו צריכים למצוא רעיון, ומהר. לוח הזמנים היה קצר והימים חלפו: מחלק התה ההודי בא והלך. הפסקות החשמל נמשכו. חמישה אנשים ו־9,000 תמונות ישנות במשרד קטן בקצה העולם. לך תבנה עם זה מוזיאון.
זאת ועוד, על אף שבקהילה הטיבטית רק מעטים בלבד הם בעלי ניסיון מקצועי בתחומים הכרוכים בעבודת מוזיאון, התחייבנו לשמור שהקולות שיספרו את הנראטיב ההיסטורי והתרבותי יהיו שלהם בלבד.
את פריצת הדרך הרעיונית, עלי להודות, אנו חייבים לפנדה. באחד הימים התלבטה צרינג צ'ודון, טיבטית צעירה האחראית על ארכיון המוזיאון, כיצד לקטלג תמונה של בעל החיים הגדול הזה, שנראה כמו צעצוע שעיר בצבעי שחור־לבן. היא התלוננה שהסינים, שהפכו את הפנדה לחיה הלאומית שלהם, הורסים את בתי הגידול של הפנדות בטיבט ומגלים את הפרטים המעטים

דהרמסאלה. אוצרי התערוכה יהיו עשרה נציגים של הקהילה בגולה, שסיפור חייהם מבטא את הזיקה לטיבט ואת המאבק הלאומי לעצמאות
צילום: אמנון אבישי

ששרדו ממולדתם. "הפנדה הזאת היא הסיפור שלנו", הסבירה את מה שהיא רואה שם, בצילום הלא ממש ממוקד. "הורסים להם את בית הגידול ומכחידים אותם, בניסיון להפוך אותם לסינים". בעבור צרינג, שנולדה בדהרמסאלה ולא ראתה פנדות מעולם, היה הצילום הזה דימוי של זיכרון וסמל תרבותי.
בישיבה של הוועד המנהל, שנערכה באחד הימים האחרונים של הסתיו, אישרו המשתתפים את המתווה הרעיוני שהתגבש על ידי הצוות בהשראת תצלום הפנדה, כתערוכת הפתיחה של המוזיאון. תערוכה זו, ששמה הזמני הוא "Capturing Memories" (בתרגום חופשי, "הבזקי זיכרון"), מבוססת על תמונות אלה המשמשות כדימויי זיכרון, ועל העיקרון שלפיו האוצרים של המורשת וההיסטוריה הטיבטיות יהיו בני העם הטיבטי בלבד.
אוצרי התערוכה יהיו עשרה נציגים של הקהילה בגולה, שסיפור חייהם מבטא את הזיקה לטיבט ולמאבק הלאומי. כל אחד מהם יבחר עשר תמונות או קטע של סרט תיעודי וינמק את בחירתו במהלך ראיון. הטקסטים והתמונות שייבחרו לתערוכה יציגו את מגוון הנושאים שבהם יעסוק המוזיאון, בדומה ל"טַנְקָה" – יצירת אמנות טיבטית, הנוצרת בהשראה דתית ומשמשת ליצירת מצבים שונים של תודעה. העיצוב והתרגום התרבותי לשפה החדשה, המערבית, של המוזיאולוגיה ייעשה בהשראת המסורת הטיבטית, בתערוכה ייחודית, שהיא בעצם טנקה קבוצתית – מארג של זכרונות וסמלים ויזואליים, המבטאים מצב תודעה של זיכרון קולקטיבי ופעולה של הנצחת זיכרון בעת ובעונה אחת.
גם הצופים בתערוכה ייקחו חלק פעיל בהנצחת הזיכרון. מוקד התערוכה יעוצב כגלגל תפילה, שבו יופיעו 600,000 שמות של קורבנות רצח העם שנאספו עד עתה ממיליון ורבע הטיבטים שנספו תחת הכיבוש הסיני. המבקרים במוזיאון יוכלו לסובב את הגלגל, שיהיה מעוטר במנטרות, ולקשור על חבלים שייכרכו סביב העמוד המרכזי קָטוֹת, אותם צעיפי משי לבנים המשמשים גם להנצחת זיכרון המתים וכברכת פרידה.

שפת התרבות הטיבטית
שהיתי רק כמה שבועות בדהרמסאלה. גשמי מונסון של קיץ התחלפו בסתיו קצר נפלא ובראשיתו של חורף. עזבתי כשהחל לרדת שלג במעברי ההימלאיה הגבוהים, ולפי השמועות שהגיעו ממנאלי כבר נחסמו הדרכים המובילות דרומה. אבל כשכרכו לצווארי קָטוֹת של פרידה, ידעתי שבפרק הזמן הקצר שהייתי איתם הצליחו הטיבטים להדביק אותי בהתלהבותם.
בגלל האופי של עבודת ההכנה להקמת המוזיאון – המגעים הבין־תרבותיים והמעורבות בחיי היומיום של הקהילה – נדמה היה לי לפעמים שאני נמצאת שם מאז ומתמיד. הכפר הקטן וקצב החיים המקומי, מריחות הקטורת בטרם שחר ועד לצלילי נעילת שערי האכסניה בחצות, הפכו להוויה קיומית, לשעון הפנימי שלי. נדמה היה לי שתמיד הלכתי לעבודה בשבילים התלולים היורדים אל העמק, פגשתי קופים בדרכי וחיכיתי שעות בחברת נזירים אדומי גלימות ליציאתו של הדלאי לאמה מהמקדש. הרצאות במסגרת תוכנית להגברת המודעות הטיבטית, חגיגת סיום בית הספר, הופעת אופרה טיבטית, פגישות של רום עם קולה ב"הוטל טיבט" – כל אלה היו חלק מהמחויבויות החברתיות, המטלות והמשימות במסגרת הפרויקט הייחודי הזה. שהיתי במחיצתם של מארחי הטיבטים כדי לסייע להם ללמוד שפה תרבותית אחרת, מערבית כל כך, כמו מוזיאולוגיה, והם לימדו אותי את שפת התרבות שלהם – הקשבה, כבוד, ענווה ואת חשיבותו של חוש ההומור.
לכן, כשהם שלחו לי את תוכנית המוזיאון שייבנה בדהרמסאלה בקרוב, חייכתי כאשר גיליתי את הקונספציה המשותפת של הצוות הרב־תרבותי, סגנון הארכיטקטורה הטיבטי, המתוכנן על ידי ארכיטקט יפאני, הצעות של הקבלן ההודי, הערות בעברית של מייקי וד"ש חם מכולם, באנגלית.


תודת המחברת ליטי"ב – עמותת ידידי טיבט בישראל, לנציגי הממשלה הטיבטית הגולה, לצוות ההקמה של המוזיאון ולמתנדבים. תודה מיוחדת לנחי אלון, לסמדר להב, לאלונה ורדי, ליענקלה פלט, לדגנית דרזנר, למיכל בן־שחר, למרדכי בן־הררי ובעיקר למייקי גינגולד.

לקריאה נוספת:

 

טיבט מסרבת להיעלם
טיבט מסרבת להיעלם
נחי אלון ויעקב רז
על גלות הדלאי לאמה והעם הטיבטי מארצם, תורת אי האלימות כאורח חיים, הקשר הטיבטי-יהודי וכיצד הפך "אקסודוס" לספר חובה בבתי ספר טיבטיים

 

דלהי - הודו בזעיר אנפין

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.