28.08.14 | שלום, אורח
מסע אחר אונליין – פורטל תיירות ומגזין נסיעות ופנאי
מדינות באוסטרליה והפסיפיק ניו זילנד אוסטרליה פפואה ניו-גיני פיג'י ערים ואיזורים באוסטרליה והפסיפיק סידני מלבורן למדינות נוספות באוסטרליה והפסיפיק
תורכיה  >  איסטנבול  >  כתבות  >  מסע קניות באיסטנבול

מלאו כאן את פרטיכם
והמגזין האלקטרוני המעניין שלנו יגיע אליכם פעם בשבוע ללא תשלום

 
אל תראו לי דף זה שוב
 
ראשי איסטנבול
 > המדריך השימושי לאיסטנבול
 > כתבות על איסטנבול
 > המלצות לאיסטנבול
 > מפות איסטנבול
 > וידאו מאיסטנבול
הרשמה לניוזלטר ולאתר


הרשמו וקבלו
ללא תשלום

מגזין שבועי
וכניסה חופשית
לתיקי מידע באתר

מסע אחר קישורים
 
 
המרכז לתיירות בינלאומית - WTC
חופשות יוקרה חלומיות במרחק נגיעה
 
 
 
מסע קניות באיסטנבול
מסע קניות באיסטנבול
 
באיסטנבול, שמשחר ימיה היתה מקום מפגש של סחורות וסוחרים ממזרח וממערב, מתערבבים עכשיו הבקשיש והעמידה על המיקח של השווקים העממיים עם רשתות המזון המהיר ועם מרכזי קניות מהמפוארים בעולם

הירשם/י לניוזלטר אתר מסע אחר "שבוע שבוע" - הרבה עניין וללא תשלום

נוסעים לאיסטנבול? להזמנת מלונות, טיולים וטיסות במחירים הטובים ביותר לחצו כאן>

 טיסת יום ראשון מנמל התעופה בן גוריון לאיסטנבול דמתה לוועידת עסקים מצומצמת. הממתינים, רובם גברים בגילאי שלושים־ארבעים בלבוש רשמי, מערסלים בגופם מחשבים ניידים ומריצים זה בפני זה מצגות עסקיות שעוד כשעה ומחצה יחלקו עם בני דמותם התורכים. נראה שאין חדש תחת השמש: איסטנבול, הנמצאת על צומת יבשות וימים, היתה מקדמת דנא נקודת מפגש של דרכי מסחר שהביאו בשעריה סוחרים וסחורות, עוברי אורח וכאלה שנשארו בה שנים ארוכות.

היום מציגים את הסחורה במחשב נייד. בעבר הוצעו מיטב סחורות המזרח והמערב בשווקים הרבים שהתפתחו בעיר ונחלקו על פי מרכולתם: בזאר תבלינים, בזאר פרחים, בזאר ספרים, בזאר כלי זהב, בזאר כלי נשק ובזאר עבדים שהיה פעיל במיוחד. לצד השווקים, ובסיוע ההכנסות מהם, נבנו על ידי השלטון כל מיני מבני שירות - מסגדים, מרחצאות (חמאם), חאנים, מחסנים, בתי תמחוי, בתי מרגוע ואפילו בתי ספר. בעלי מלאכה, אומנים בתחומם (ובתורכית: "אוּסטה"), הסתופפו בקרבת השווקים ברחובות שנשאו את שם מומחיותם: רחוב בוני התנורים, רחוב מעקמי הכפות, רחוב כובשי הלבד, ועוד רחובות רבים אחרים.

המסחר המסורתי הוא בין־אישי, ובמרכזו עומד המיקח הגורלי בין הסוחר או האומן, המציג בגאווה את הטובין, ובין הקניין המעוניין. פתגם עממי אומר: "זר ישלם יותר ממקומי, מקומי יותר מידיד וידיד יותר מאח". משמעות המיקח היא בעצם מפגש בין זרים, שבסיומו המוצלח נוצרות בין המוכר לקונה קרבה ואף חברות אישית.
 
מה יהיה על בעלי המלאכה?
המקום האחרון באיסטנבול שבו עדיין מתקיימים יחסי המסחר הישן הוא האזור שבמורד הבזאר הגדול (Kapali Çarsi, השוק המקורה), בואכה הבזאר המצרי (Misir Çarsisi) ואזור מסגד רוסטֶם פשה (Rustem Pasa Cami). את דוכני הסחורות לתיירים מחליפים רחובות וסמטאות צרים ובהם כל מיני סדנאות מלאכה.
ברחוב בוני הקופסאות (Kutucular) שמאחורי רחוב יצרני התנורים (Sobacilar) אני מחפשת את סימן הדרך לסדנתו של בעל המלאכה קמיל ג'ליק. שתי קופסאות עץ, מעוטרות ברדיד נחושת משובץ במראות, מכוונות אותי לקיטון בקומה השנייה. ג'ליק בונה סַנְדִיק - תיבת נדוניה המכונה בתורכית "תיבת התקווה", שעימה יוצאת הכלה מבית הוריה אל בית בעלה.
 
ג'ליק הוא דור שלישי של אומני סנדיק, מאתיים שנה באותו הרחוב. עד לפני שנתיים עיטר את תיבות הנדוניה רק בעיטור האופייני לו, רדיד נחושת מעוטר בריקועים ובמראות, אך מאז, בהשראת מוטיבים ישנים, הרחיב את הרפרטואר לסגנון שאותו הוא מכנה "עות'מאני", החביב בייחוד על תיירים מיפן. "כבר כמעט שאין קונים תורכים", הוא אומר. "לא שנגמרו הכלות והחתונות, אך הם מעדיפים לקנות סנדיק תעשייתי ומודרני יותר". את עיקר התוצרת הוא מוכר כאן, בלי פערי תיווך, לתיירים ולתורכים עשירים.
 
בעבר היה נהוג כי ליד כל אומן יעבוד שוליה, לרוב בן משפחה שהוחלט בעבורו שימשיך את המסורת. האומן היה בעל מעמד בקהילה - מעצב, בעל מלאכה, מורה ואף מדריך רוחני, כי "אין המוח היצירתי נפרד מהידיים העמלות", מסביר קמיל. בין האומנים היתה אחווה, מעין גילדה, שפיקחה על איכות חומרי הגלם ועל שיטות הייצור ושמרה על ערכי המוסר והטוהר של העושים במלאכה.

הרחוב עדיין משמר את ייעודו לממכר כל מיני קופסאות, אך עיקר התוצרת באה מהמזרח הרחוק. מכונית מנסה להידחק לרחוב הצר, ואני נמלטת מפניה דרך שער אבן מקומר. מסביב לחצר הרחבה של חאן עלי פשה (Ali Pasa), מבנה בן 350 שנה, בנויות שתי קומות של חדרים מקושתים, הנראים נטושים ברובם. תל גבוה של מטאטאי קש בחצר החאן מרמז על מהות סדנתו של האומן.
 
קול הלמות פטיש מפנה את תשומת לבי לבעל מלאכה אחר, זקן במשקפיים עבים, הבונה מאזני מוט בדיוק מופלא. בהמשך הרחוב הסואן חבויה סדנתו של איסמעיל יזגן, קולע הסלים. יזגן יושב בקיטונו המואר במעט קרני שמש סתווית, לרגליו גרביים בלבד, והוא מפעיל מכונת עץ שהסכין שבה מפלחת ענפים של עץ ערמון. מהענפים האלה יקלע יזגן את סליו. בעבודת רגליים מאומצת הוא מקרב ומרחיק את הסכין, ובידיו הגרומות מסובב את הענפים במומחיות. מאחוריו נערמים אלה בצד אלה סלים ענקיים שלובשים על הגב לקטיף טבק, סלים קטנים יותר לקטיף פירות וסלים קטנים עוד יותר לאיסוף ביצים. מי קונה? מעטים. גם שוליה אין לו, אף שיש לו חמישה בנים ושתי בנות. ילדיו נפוצו לכל עבר, והם לא ימשיכו את מסורת קליעת הסלים תמורת הכנסה יומית ממוצעת של עשרים דולר. את התמורה לסל שקניתי הוא מכניס לארנק סתרים, אי שם בין חלציו. אין לסמוך על איש באזור העזוב הזה.
 
בחזרה לבזאר המקורה, אני עוברת ברחוב יצרני השמנים (Yaglikcilar) וברחוב תופרי הארנקים (Kesecilar). השלטים שעליהם מתנוססים שמות הרחובות מיועדים להכוונת התיירים בלבד; אין להם דבר עם הסחורות והסוחרים העומדים בחנויות. עיניהם הבוחנות מנחשות נכונה את ארץ מוצאו של הקונה המתקרב, והם פונים אליו בשפתו ובלשונו. אלף לשונות לו לשוק. "מגדל בבל, שבו סוחרים יוונים, יהודים ותורכים", כתב עליו הסופר הרמן מלוויל, מחבר "מובי דיק", שביקר כאן ב־1857.
 
כשבעים אחוזים מהמבקרים בשוק הם תיירים. הסוחרים חוששים לעתידם: מה יקרה אם יחדלו התיירים מלבוא? דרך שער הפרוונים (Kurkcular Kapisi) אני יוצאת מהמולת השוק אל המולת הרחוב. בית התה אֶרֶנְלֶר נַרגִילֶה הסמוך הוא מפלט נעים, ואני מתפרקדת על הספות מכוסות הכריות. מסביב יושבים צעירים וצעירות תורכים, רובם מאוניברסיטת איסטנבול הסמוכה, שותים תה ומעשנים נרגילה מהאוסף המרשים שבכניסה. לחצר נכנס אורחן פמוק, מהחשובים שבסופרי תורכיה, מחבר "הספר השחור" שכל כולו משחקי מחבואים ומסתורין באיסטנבול. עיני הכל נשואות אליו. האם הוא עדיין מחפש את גיבורת ספרו, רייה, שנעלמה?

 סטארבקס כבר כאן (אבל גם סראי)
מחוץ לחומות איסטנבול, באזור שנקרא פרה (Pera, שמשמעו "מעבר", כלומר בצד האחר של מפרץ קרן הזהב), התגוררו מאז ומתמיד התושבים הלא מוסלמים של העיר: איטלקים - שהיו בעלי זכויות סחר באזור, ארמנים, יוונים ויהודים. רחוב איסתיקלל (Istiklal) באזור טקסים (Taksim), המוכר לתיירים בזכות החנויות והמסעדות שבו, הוא מסמלי המערב הבולטים של העיר. חזיתות הבתים מעוטרות בסלסולי צמחים ופרחים בסגנון האר־נובו שרווח באיסטנבול של המאה ה־19, פרי תכנונו של האדריכל האיטלקי ריימונדו ד'ארונקו. את המראה האירופי של האזור משלימים בתי המידות של שגרירויות האומות הנוצריות, וכן בתי הספר והכנסיות שלהן, שנבנו באישור מיוחד של הסולטן העות'מאני.

החנויות שלאורך הרחוב שילבו תמיד בין תורכיה למערב - בית האופנה התורכי ויקו לצד בנטון, מגדניית הג'יבקיר ליד פיצה האט. נוכחות החברות הזרות גדלה והולכת בהדרגה. סניף של סטארבקס התמקם בתחילת הרחוב. שם, בכורסאות כבדות, צופים תורכים מטורזנים בעוברים ושבים. המחירים גבוהים, ובית הקפה מלא עד אפס מקום. במרחק מה במורד הרחוב, כאילו מתריסה נגד סטארבאקס, עדיין פועלת מגדניית סָראי, מוסד איסטנבולי הקיים מאז 1935. מגישים כאן מלבי מעולה, אעשוּרֶה מפתה (קינוח סמיך העשוי מ־11 סוגים של פירות יבשים וגרעינים, מתובל במי ורדים ובציפורן) ושאר מטעמים שפעם הוגשו לסולטן בלבד. בימי ראשון תושבי העיר משכימים קום, מזמינים כאן ארוחת בוקר מתוקה וקוראים עיתון בשלווה. הנברשת העצומה התלויה ממעל משרה אווירה של הוד וחשיבות עצמית. בעלי סראי מתגאים בתואר "אחד מעשרת הדברים שבלעדיהם איסטנבול לא היתה איסטנבול", שהעניק להם העיתון התורכי "הורייט" לפני פחות משנתיים.

 
שינויים בהרגלי הצריכה
הבייגלה התורכי, הסימיט, מסמלי העיר המובהקים, מתאים את עצמו לרוח המערבית הנושבת בעוז ברחובות. המאפה עם החור, המנוקד בסומסום, נמכר בעבר בכל קרן רחוב בידי מוכרים שנשאו על ראשיהם את המאפים העגולים במעין פירמידה והכריזו על מרכולתם בקול רם שוב ושוב. באחד הימים אסרה עיריית איסטנבול את המסחר הפרוע, והמוכרים נדרשו להצטייד ברשיון מיוחד ולהכניס את הסימיט לתיבת זכוכית שהותקנה על עגלה. היום אפשר לקנות את הסימיט כמזון מהיר ברשת סימיט סראי המצליחה, שהמוכרים בה, הלבושים בתלבושת אחידה, מטפלים באלפי סימיט היוצאים חמים מהתנור. הכוס שבה מגישים במקום את התה התורכי אמנם לא שינתה מצורתה המצודדת, אך היא גדלה במידותיה לכדי כוס תה אירופית תקנית.

מרחוב איסתיקלל אני נוסעת בחינם באוטובוס מיוחד שמביא אותי לאחד ממרכזי הקניות הגדולים באיסטנבול ובאירופה כולה: ברוכים הבאים לאקמרקז (AkMerkez), הנמצא באזור אטילר (Etiler), מצפון־מערב לגשר הרפובליקה (הגשר הראשון) שעל הבוספורוס.
 
 180 אלף מטרים רבועים של אזורי קניות יוקרתיים, מגורים בגג העולם ועסקים בשמים. יש כאן 23 קומות מגורים, ארבע קומות מסחר, 41 דרגנועים, שתי מעליות זכוכית פנורמיות שקופות ועוד שלושים מעליות רגילות.

המרכז נפתח בשנת 1993, ושנתיים אחר כך נבחר על ידי המועצה הבינלאומית של מרכזי הקניות (ICSC) ל"מרכז הקניות הטוב ביותר באירופה". שנה מאוחר יותר כבר קיבל את התואר "מרכז הקניות הטוב בעולם". בהמשך באו עוד תארים, בתחום התכנון והעיצוב. המקום המרשים מושך אליו את שמנה וסולתה של הציבור האיסטנבולי וגם לא מעט סקרנים אמידים פחות. מרכזים דומים נבנים גם בחלק האסייתי של העיר - נאוטילוס באזור קדיקוי (Kadiköy) וקפיטל באזור אוסקודר (Üsküdar), ששמו מעיד על מהותו. קו הרקיע של איסטנבול מצטייר מחדש בכל יום. ראשי המסגדים וראשיהם הגבוהים של בתי הקומות ומרכזי הקניות החדשים נישאים גאים בערבוביה. המשוררת בת איסטנבול גולטן אקין כתבה לא מזמן: "הם הרימו את הבתים לגובה, טובעים בזכוכית ובמלט, בחוכמתנו שכחנו, את האדמה הרחוקה, ואת אלו שהיו קשורים לטבורה".

טוסו לחו"ל עם חבילת הגלישה המשתלמת ביותר
סגרתם הכל לטיול? לרכישת ביטוח נסיעות לחצו כאן
נוסעים לאיסטנבול? מסע אחר המרכז לנסיעות

חיפוש מלונות

    -
פורסם בגיליון"מסע אחר"162

כתבות נוספות מאיסטנבול

איסטנבול: בתי העץ איסטנבול: בתי העץ אוכל רחוב: מארש תורכי אוכל רחוב: מארש תורכי
עוד כתבות מאיסטנבול
תגובות פייסבוק
הדפסה
שלחו כתבה
 
תגובות
הוסף תגובה
 
שוק הספרים באיסטנבול
ארמנים באיסטנבול - סדנה ל..
יהודי איסטנבול: האירופאים..
הדפסה
הדפסה ללא תמונות
שלחו כתבה
הערה למערכת
הוספת תגובה
הוספה למזוודה שלי
הורדה לקובץ- PDF
התחבר אלינו בפייסבוק


מידע מעשי
 
> בעלי מלאכה בשוק: בונה הסנדיק, קמיל ג'ליק:  כתובת: Kutucular Caddesi, Soo 4/3.
טל' 5288959־212־90. קיטונו של קולע הסלים, איסמעיל יזגן, נמצא בהמשך הרחוב. ממשיכים צפונה עד לסמטה שמאחורי בנק Is Bankasi.

> בית התה: כדי להגיע לבית התה Erenler Nargile יש לפנות ביציאה מהבזאר הגדול לרחוב הראשי ולהמשיך משם לכיוון אוניברסיטת איסטנבול.

> מרכז הקניות אקמרקז: טל' 2820170־212־90. למידע על המקום, כולל פרטים על הסעות חינם ואירועים מיוחדים, ראו באתר האינטרנט (גם באנגלית), .

הידעת?!?
> באיסטנבול לבדה פועלים כחצי מיליון בתי עסק. גרים בה כעשרים אחוז מתושבי תורכיה ונכנסים בשעריה כמחצית מסך כל התיירים הבאים למדינה.

> העיר ביזנטיון - היא קונסטנטינופול, קושטא ואיסטנבול של ימינו - נוסדה לפי האגדה בשנת 657 לפני הספירה על ידי כובשים יוונים מהעיר מגרה 
(Megara) והיתה אחת מהמושבות היווניות שנבנו לאורך מצר בוספורוס ועל חוף הים השחור.

> במשך שנים רבות, עד אשר נפתח הגשר הראשון מעל הבוספורוס ב־1973, היה אפשר לעבור מצדה האירופי של העיר לצדה האסייתי ובחזרה בסירה בלבד.
 


|   מופק ומנוהל ע"י מסע אחר אונליין   |