תפריט עמוד

אוזבקיסטן: סודות עתיקים

בין תעלות המים והסמטאות הצרות של סמרקנד, בוכרה וחיווה, מתנשאים כמה מפלאי הארכיטקטורה של כל הזמנים. כיפות טורקיז וערבסקות יפהפיות מספרות את סיפורם של מצביאים, משוררים, מדענים, פילוסופים ובנאים גדולים שיצרו יחד תרבות מופלאה בלב המדבר של אוזבקיסטן

סמרקנד, בוכרה, חיווה… כיפות טורקיז מתרוממות מתוך המדבר, מעל לערבסקות אחוזות שגעון גדלות, כחולות־סגולות־תכולות, בחזיתות מסגדים ריקים ופונדקי אורחות הסוחרים ששום אורחה לא עוצרת בהם עוד. הפנינים החרוזות בדרך המשי, אוניות טבועות בדממת ההיסטוריה, ישנות, אבודות במרחבי מרכז אסיה. כך הן נראות, הערים האלה, בדמיונם של נוסעים מערביים. לא ערים אלא צלילים, הדי שמועה, קרעי אגדה. אלף לילה ולילה. כך, ליתר דיוק, אנחנו רוצים לראות אותן.

המערב התחיל לחלום על המזרח – על עושרו, על תפנוקיו, על המסתורין והחושניות שלו – כאשר היה עדיין בעריסה. במאה השישית לפני הספירה פרצה מלחמת עולם בין אירופה לאסיה, בין הציוויליזציה היוונית לבין זו הפרסית; ספר ההיסטוריה של הרודוטוס, אבי ההיסטוריונים, נפתח בתיאור הסיבות למריבה הגדולה בין היוונים והפרסים, שתחילתה במעשי חטיפת נשים משני הצדדים. הטרגדיה הקדומה ביותר שהשתמרה בידינו היא "הפרסים" של אייסכילוס. מתוך האיום הפרסי נולדה לראשונה הגדרת הזהות העצמית של המערב, באמצעות הניגוד "יוונים – ברברים". 2,500 שנה נותרה ההגדרה בתוקפה. גם היום, מתחת למעטה פוסט מודרני דקיק, "אנחנו" בני התרבות, וכל ה"אחרים" – "מעניינים" ככל שיהיו – הברברים.

שאהי זינדה בסמרקנד. אחד המקומות הבודדים מחוץ לאיראן בהם אפשר להתפעל מסוג זה של אמנות העיטור האיסלאמית | צילום: חנה סץ


נהר האוקסוס הרחב סימן את גבול העולם המוכר. מעבר לו, על שטחן של בקטרייה וסוגדיאנה הקדומות, שוכנת היום אוזבקיסטן. בחבל הארץ שכונה ביוונית טרנס־אוקסיאנה (מעבר לאוקסוס), ובערבית מא וורא א־נהר (מעבר לנהר), עברה הדרך למחוזות העושר האגדי של הודו וסין. אלכסנדר הגדול היה בן אירופה הראשון שחצה את האוקסוס והגיע להודו: זה היה בקיץ של שנת 328 לפני הספירה. מאז נשלחו הרבה ידיים חמדניות בעקבותיו, רובן עקפו את המרחב הבלתי עביר של מרכז אסיה בדרך הים – מחפשי הזהב מחצרות מלכי פורטוגל וספרד, בוני האימפריה הבריטית, אנשי חברת הודו המזרחית.

מאוהבים במזרח, בזים ליורשיו
זמן רב לאחר שהודו היתה לַמושבה של האימפריה שהשמש לא שקעה בה מעולם והצי הבריטי תמרן את סחר האופיום בסין, נשארו ערי חורסאן וחווארזם בלתי מושגות. המסתורין העצים את זוהרן. עד תחילת המאה ה־20 הצליחו להסתנן למחוזות האלה רק נוסעים מעטים מן המערב, רובם סוכנים חשאיים של בריטניה ורוסיה – שנלחמו ביניהן עלמרכז אסיה – מחופשים לסוחרים, רופאים נודדים, צליינים מוסלמים. הם חזרו ובפיהם סיפורי הרפתקאות מסעירים, שתיארו את קסמי ה"אוריינט" ואת שפלותו, את יפי הערים המבודדות מאחורי חומותיהן ואת אכזריותם של השליטים המקומיים. כמה מהם הוצאו להורג כמרגלים או ככופרים, וזו היתה עילה מצוינת לצאת למסע עונשין ולספח את הערים האלה.

יותר מ־100 שנה הצליחו תחנות הדרכים המבודדות של מרכז אסיה – קבול
(Kabul), הראט (Herat), בוכרה (Bukhara) וחיווה (Khiva) – להתל באימפריות שחשקו בהן, נסמכות על תערובת של אומץ וערמומיות, ויותר מכל על הריחוק, על האקלים הקשה ועל המדבריות הנוראים שסביבם. עד שהגיעו מסילות הברזל, ואיתן – התותחים. ב־1938, אחרי שמלאכת הסיפוח הושלמה זה כבר, כתב רוברט ביירון בספרו "הדרך לאוקסיאנה": "אסיה המסכנה! הכל מגיע לנקודת הרתיחה של הלאומנות הבלתי נמנעת, השאיפה לספק את צורכי עצמך, הרצון לתפוס מקום בעולם ולא להיקרא יותר 'מעניין' בגלל שאין לך צנרת וביוב".

מדרסת מירי ערב, בוכרה. סטלין פתח מחדש את בית המדרש במלחמת העולם השנייה כדי לגייס תמיכה של המוסלמים בברית המועצות | צילום: חנה סץ

ביירון ערך מסע ארוך בפרס ובאפגניסטאן, אבל לא הצליח להגיע לארץ המובטחת שלו, אל שפת נהר האוקסוס (אנחנו, היום, נדונים לגורל הפוך: האוקסוס נגיש מצפון־מזרח, ואילו הראט, קבול, משהד, איספהאן ושיראז סגורות בפנינו). הוא היה מאחרוני הנוסעים הגדולים במסורת הקולוניאלית, אלה שנעו מהרפתקה להרפתקה מלווים בשיירות גמלים, נהגים, חיילים ומשרתים מקומיים; מאוהבים במזרח, אבל בטוחים בעליונותם כנציגי המערב. רובם העריצו את שרידי התרבויות הקדומות ובזו ליורשיהן.

בתזה החשובה שלו על ה"אוריינטליזם", כתב האינטלקטואל הפלסטינאי־אמריקאי אדוארד סעיד כי גוף הידע שבנה המערב על המזרח במאה ה־18 ואילך, כמו גם מיתוס האקזוטיקה והחושניות של האוריינט, היו בסיס למערך יחסי כוח ושליטה, וסללו את הדרך לקולוניזציה של האיזור. אסיה הוצגה כגוף נשי נרפה, נכון למעשה הכיבוש, והגבר האירופאי הנמרץ יצא לכובשו, תחילה בליקוט, קִטלוג, מיפוי ותיאור, ולאחר מכן בתותחיו.

ליד בוכרה נולד אבן סינא, רופא, מדען, משורר והפילוסוף המוסלמי רב ההשפעה ביותר על המערב. שנותיו הטובות ביותר עברו עליו אצל נסיך חווארזם. שמה של האלגברה בא לה מכתבי המתימטיקאי והאסטרונום אל־חווארזמי, יליד חיווה, מחבר הלוחות הטריגונומטריים הראשונים. בסמרקנד כתב עומר אל־חיאם את המרובעים שלו, שירה ששטפה כעבור מאות שנים את העולם המערבי בגל של התלהבות והפכה אותו למותג אופנתי. ליד חיווה נולד וכתב המדען, ההיסטוריון, הגיאוגרף, והפיזיקאי הדגול אל־בירוני; 500 שנה לפני גליליאו הוא הגיע למסקנה שהארץ סובבת סביב צירה. המשורר פירדוסי מחורסאן חיבר במאה העשירית את גדול האפוסים הפרסיים, ה"שאהנאמה".

מדרסת טילה קארי ("המכוסה זהב") בסמרקנד | צילום: חנה סץ

זה רק מבחר זעיר, טעימה על קצה המזלג מתוך המאגר המזהיר של האיזור. המורשת הפרסית הקדומה חברה לתרבות איסלאמית בת יותר מאלף שנה, כדי להעניק לנאות המדבר האלה הרבה יותר מיופי ארכיטקטוני: בין חווארזם, חורסאן וטרנס־אוקסיאנה נכתבו כמה מהיצירות הפואטיות, המדעיות, הפילוסופיות והתיאולוגיות שעיצבו את פני התרבות; גם זו המערבית. למרבה האירוניה, ה"ברברים" הם ששימרו, תרגמו, פיתחו והחזירו לאירופה את מאגר הידע של יוון, שאותו איבדה עם נפילת האימפריה הרומית ושקיעתה לימי הביניים.

טראנס במועדון אלאדין
טשקנט איננה עיר אגדית. המטוס האמריקאי החדיש של "אייר אוזבקיסטן" נחת בשדה התעופה הגדול ביותר במרכז אסיה. אחר כך הופיע כרך עצום בסגנון סובייטי מובהק: שדרות ענק, בנייני ציבור קולוסליים, שיכונים, רכבת תחתית. אולם היד הרוסית הכבדה, כמו ידי כובשים רביםלפניה, מתעדנת כאן. משהו קורה לה. משהו שרוקם ערבסקות בבטון של חזיתות השיכונים, זורק בהם צבעוניות פרועה, נוטע עצי צפצפה לאורך השדרות, מפזר בנדיבות גנים רוגעים, משחזר את פאר הקשתות הפרסיות והקליגרפיה המפותלת בתחנות הרכבת התחתית.

וברגע שהאימפריה של ברית המועצות מתפרקת, הוא מרים ראש – את ראשו של האמיר תימור לנג דווקא, המצביא הטטארי הצולע, שהכריע תחתיו את מערב אסיה בסוף המאה ה־14 ונבחר עכשיו לשמש כאבי האומה של המדינה החדשה, אוזבקיסטן. תימור, רכוב על סוס, ניצב בלב הבירה טשקנט, במקום שבו עמד פסלו של לנין לפניו. כמה מקום יתפסו 70 שנות קומוניזם בספר היסטוריה בן יותר מ־2,500 שנה? "אם ברצונך לראות את עוצמתנו, הבט באנדרטות שלנו", אומר האמיר תימור, עיניו המלוכסנות נעדרות אכזריות, חולמניות, זקנו הדור, על קיר המוזיאון החדש שהקימו לו במרכז העיר.

מדרסה בבוכרה. בתקופת זוהרה העיר כונתה בכינויים דוגמת "הקדושה", "עמוד האמונה" ו"האצילה" | צילום: חנה סץ

טשקנט, "עיר האבן", היתה מרכז קטן ולא חשוב במיוחד עד שהרוסים בחרו בה לבירת הרפובליקה. במלחמת העולם השנייה הגיעו לכאן רבבות פליטים יהודים בדרך מנוסתם מן הנאצים; הרפובליקה האוזבקית העניקה להם ברוחב לב אשרות ואזרחות. בשנת 1966 החריבה את טשקנט רעידת אדמה. מתנדבים מכל רחבי ברית המועצות נהרו לשקם את ההריסות, מהנדסים ואדריכלים התגייסו למבצע. מן ההריסות קמה העיר הרביעית בגודלה בברית המועצות. רבים מהמתנדבים נשארו לגור בה והפכו את טשקנט לכרך מעורב עם שני מיליון וחצי תושבים.
כראוי לנוסעים מערביים, מצאנו גם בטשקנט שער לאלף לילה ולילה: החלפנו דולרים למטבע המקומי, סום, ולעינינו נפערה המערה של עלי באבא. במקום שני שטרות של 100 דולר הופיעו שתי שקיות ניילון שבתוכן, ארוזות בנייר וקשורות בגומיות, חבילות חבילות של עשרות אלפי סום בשטרות קטנים.

המעבר לקפיטליזם רושש את אזרחי אוזבקיסטן, כמו את רוב תושבי ברית המועצות לשעבר. לתיירים מן המערב, לעומת זאת, הוא הקים לתחייה את גן העדן האוריינטלי: שווקים גדושים שטיחים, רקמות משי וזהב, ריקועי נחושת ופיתוחי עץ ומיניאטורות פרסיות מעודנות – והכל בעבור חופן דולרים. קטן.

לפנות ערב, כאשר החום התפוגג קצת, יצאו אנשי טשקנט לשוח בגנים. במדרחוב, שהם מכנים בחיבה "ברודוויי", הם התקהלו בדממה מוקסמת סביב קרקס נודד של אקרובטים קירגיזים. בפאביליונים הצבעוניים הם שתו קולה ואכלו שישליק. מאוחר יותר בלילה, בין המוני הרוכלים והלהטוטנים ומשביעי הנחשים, יזמרו קזחים ואוזבקים ורוסים ואוקראינים וטג'יקים וקראקלפקים, בעלי תווי פנים שמקורם בפסגות הרי טיבט ובערבות הוולגה, במרחץ הזיעה של הודו ובכפור הסיבירי, שירי פופ מערביים לתוך מיקרופונים של קריאוקי. ועוד יותר מאוחר, לפנות בוקר, במועדון היוקרתי "אלאדין", ירקדו יפים ויפהפיות בלבוש עדכני לצלילי טראנס. אולי בכל זאת עיר אגדית.

בית תה בבוכרה. בוכרה משמרת יסוד עתיק, לא מתכלה | צילום: חנה סץ


געגועיו של הנמר מסמרקנד

בחורף 1497, בסמרקנד, כתב נער בן 15: "בעולם כולו, מעטות הערים שהמיקום שלהן נעים כל כך. האם לא נוסדה בידי אלכסנדר, והאין היא נודעת בשם 'העיר השמורה'? פקדתי להקיף את חומתה ומצאתי שאורכה עשרת אלפים ושש מאות צעדים".

באבור, "הנמר", כתב את הדברים לאחר שכבש בראש צבא קטן את סמרקנד; כעבור פחות מ־100 ימים נאלץ לברוח מן העיר. על הקרב הראשון בחייו פיקד בגיל 12, מיד לאחר מות אביו, כאשר דודיו ניסו לגזול ממנו את הירושה של נסיכות עמק פרגנה (Fergana, מזרח אוזבקיסטן).

סמרקנד הישנה היא מבוך מאובק של סמטאות צרות, תעלות ביוב פתוחות ועשן של בשר נצלה, שמתוכו מזדקרים כמה מפלאי הארכיטקטורה של כל הזמנים. ביום הראשון הצירוף הזה היכה את חושי בשיתוק. ביום השני התחלתי לראות: את כיכר רגיסטאן הכבירה עם שלוש המדרסות (מדרשות ללימודי הדת) המפוארות שלה, בהן בית האולפנא של אולוג בג, הנאור בשליטים משושלת תימור, בעצמו מדען ואסטרונום מהולל; את קשת השער הכחול להפליא ואת כיפת חלילי הטורקיז של גורי אמיר, המאוזוליאום המעודן של תימור האכזר, הקבור עם מורו הרוחני וצאצאיו הקרובים בחלל נסתר מתחת למצבות סרק.

צריך להתרגל למשחקי הצבע והאור המשתנה כדי להעריך את האמנות הזו, שצמחה מתוך המדבר, ואת השחזור המעולה שלה, למשל במסגד יום השישי הנהדר, שאותו בנתה ביבי חאנום הסינית לבעלה תימור. מאז העצמאות, הספיקו האוזבקים לשחזר מספר לא ייאמן של אתרים שעמדו בהריסותיהם, ובנאמנות מעוררת כבוד.

שערי רחבת המסגד נפתחים לתוך אלף הצבעים, הריחות והקולות של הבזאר ההומה. מאות שנים היו המאמינים עוברים מהמולת השוק לשלוות התפילה, עד שהחינוךהקומוניסטי רוקן את המסגדים והפך אותם למוזיאונים מתים, שגם נשיא הרפובליקה בעל השם המטעה קצת, איסלאם קרימוב, מעדיף לשמר כאתרי תיירות, בלי תפילות ובלי מאמינים, כי הוא, כרוב בני עמו, חי בצל האיום של הפונדמנטליזם האיסלאמי המתפשט מן המדינות השכנות: אירן, אפגניסטן, טג'יקיסטן.

חיווה, עיר-מוזיאון נקייה, משוחזרת ומשופצת | צילום חנה סץ

המזרח, כדרכו, שב לאחז עיניים: החום הכבשני הפך בבת אחת לקור מצמרר, הטמפרטורה צנחה ביותר מ־20 מעלות וגשם כבד ירד על סמרקנד. כמה שעות רדפנו אחרי קבר: קברו של הנביא דניאל, מזאר דניאר בפי העם. בתמונה נראה הקבר הקדוש בתבנית תל מוארך, מסויד לבן. אורכו, אמר לי ההיסטוריון יליד טשקנט מיכאל שטרנשוס, יותר מתשעה מטרים. על פי האמונה הרווחת, הביא תימור עצמו את עצמות הנביא לכאן, ומאז הן המשיכו לצמוח בקבר. שטרנשוס קרא שהצמיחה הלא מבוקרת הרגיזה את השלטונות הרוסיים. ב־1915 פקעה סבלנותם, והם הוציאו צו האוסר על הקבר לגדול. האם ייתכן שהקבר האומלל, ברוח סובייטית אמיתית, הצטמק ונעלם? אולי זו הסיבה שכותבי המדריך "לונלי פלנט" לא מצאו אותו, והם מזכירים רק שמועה מעורפלת על קיומו.

אחרי שיטוט בגן עלום שם על אם הדרך לטשקנט, רטובים עד לשד עצמותינו, הנחנו את עצמות הנביא דניאל לגורלן וחזרנו להתנחם בעיר של קברים – שאהי זינדה. אלו מצבותיהם של מלכי תימור, שהוקמו בצידי רחוב צר במעלה גבעה; סימפוניה נשגבת של גוני כחול־ירוק־סגול־צהוב, סימטריות גיאומטריות, קליגרפיות ופרחוניות, שמעליהן ריחפו כיפות הטורקיז בערפילי הגשם היורד ללא הרף.

באבור, אחרון שליטי שושלת תימור במרכז אסיה, לא נקבר כאן. הוא הפסיד וכבש ושב והפסיד את העמק הפורה פרגנה ואת סמרקנד לפולשים אוזבקים, מצא מפלט בקבול, ובסוף ימיו כבש את הינדוסטאן (צפון הודו) וייסד שם את אימפריית המוגולים הגדולים. כל חייו ניסה לשחזר את יופיה של הממלכה שאבדה לו, מעתיק את הגנים ואת הנדסת המים, משחזר את הארמונות והמשתאות והשירה ומסעות הציד, בהתחלה בהרי קבול ואחר כך במישורים המהבילים של הודו, שאותה תיעב. אפילו את טעם הפירות שאין דומה לו ניסה להעתיק, והיה מאושר כשעלה בידו לגדל מלונים "זהים כמעט" בטעמם לזכרונותיו. שותף לדעתו סנדלר בוכרי (שהוא, בעצם, סמרקנדי) בתל אביב. "את תאכלי פירות של סמרקנד", מלמל כשאמרתי לו שאני נוסעת לעירו. "אין כמו הפירות של סמרקנד בעולם".

הנצר החותם את קורות שליטי שושלת תימור, שהביאו תור זהב חדש לאמנות ולמדע, ובמקביל רקמו קנוניות ורצחו זה את זה עד אובדן, קרא לעצמו "המלך הקבצן" או "הדרוויש". רוב שנותיו עברו על באבור בדרכים, במלחמות גרילה, בניסיון להשיב לידיו את סמרקנד ופרגנה. לפרקי זמן היה פאדישאה, מלך המלכים או מפקד צבא אדיר, ולרוב הרפתקן נודד; כך או כך נהג לפרוש עם חברים לשבועות של סביאת יין וסמים, טיולים בטבע וחיבור שירה. הוא היה יוצא, מיד בשוך קרב עקוב מדם, לסקור בדקדקנות את מערכת ההשקיה של העיר שכבש; מפקח בעצמו על כל עץ שנשתל ב"ארבעת הגנים", שהקים בכל אחת מבירותיו; פותח במירוץ סוסים עם שני הניצולים היחידים מצבאו, לאחר ליל אימים שבו הפסיד ממלכה ונרדף על ידי אויביו, רק מפני שהדרך, לפתע, פרצה אל המישור המואר בשמש העולה; וחשוב מכל, הוא כתב את זכרונותיו, מסמך נדיר של שליט שישירות כתיבתו ועוצמת הכנות שלו מסלקות הצידה את מסכי המעמד והשלטון.

בתוך מדרסת אולוג בג בסמרקנד. עבודות הקרמיקה יוצרות אשלייה של כוכבים, רמז לאהבתו הגדולה של אולוג בג לאסטרונומיה | צילום: אייל ברטוב

ג'ינגס חאן ובוכרה היפה
האמיר נסר אבן אחמד יצא בראש הצבא שלו מבוכרה א־שריף (האצילה) לעיר הראט (היום באפגניסטאן), נשבה בקסמי המקום והתעכב שם ארבע שנים. חייליו רצו לחזור הביתה, ומשכשלו כל מאמצי השכנוע שלהם, ביקשו מגדול משוררי הזמן, רודאכי, לחבר שיר שיזכיר לנסיכם את עירו האהובה. כאשר הגיע רודאכי למלים:
"תחי בוכרה! לבשי מחלצותיך,
מאושר האמיר החופז אליך!
הירח – האמיר, בוכרה הרקיע;
הו רקיע, אור הירח קרב ומגיע!"
קפץ האמיר על סוסו של הזקיף התורן ודהר לעבר בוכרה במהירות כזו, שמשרתיו נאלצו לרדוף אחריו מהלך שתי פרסאות עם מגפי הרכיבה שלו. לרודאכי, שהיה פייטן ונגן נבל מופלא, נתן הצבא כפל הפרס הכספי שהובטח לו, וההיסטוריה זיכתה אותו בתואר אבי השירה הפרסית.

מאז חלפו יותר מאלף שנים; השושלת הסאמאנית הפרסית התחלפה בשליטים תורכים וסלג'וקים; ב־1219 החריבו המונגולים של ג'ינגס חאן, בתוך שנתיים של אימה, את כל הציוויליזציה המפוארת של האיסלאם במרכז אסיה; 150 שנה אחר כך הבהבה שושלת תימור לתור זהב קצר ושקעה שוב בפני שבטי הנוודים של האוזבקי שאיבאני; לבסוף הגיעו הרוסים. בבוכרה נותר רק מבנה אחד מזמנו של רודאכי – המאוזוליאום של האמיר איסמעיל הסאמאני. זהו המבנה האיסלאמי העתיק ביותר העומד על תילו במרכז אסיה, נשגב בפשטותו, בנוי מלבני חומר שרופות בתבניות שתי וערב משתנות, וירטואוזיות.

קשה להעריך את היקף השואה שפקדה את עולם האיסלאם בידי הפולשים המונגולים: ערים אדירות חרבו, יצירות אמנות שאין להן ערוך וספריות עשירות עלו באש. מפניני אדריכלות, גנים ואוספים בני מאות שנים של שירה והגות לא נותר זכר. ב־1258 נפלה בירת המוסלמים, בגדד, בידי הולגו חאן, נכדו של ג'ינגס. יש טוענים שהאיסלאם לא התאושש מן המכה שספג עד היום. בוכרה נשרפה לעפר, רבבות מתושביה נטבחו והאחרים נמכרו לעבדות. יופיה היום הוא רק צל חיוור של עברה.

מערכת התעלות שהשקו מימי קדם את בוכרה מתנקזת אל לאבי חאוז, בריכה המוקפת עצי תות, שמאות שנות חיים כופפו במאוזן עד פני המים. מסביב, בצל סוכות הגפנים, על מיטות עץ רחבות מחופות שטיחים, מוגשים קנקני תה ירוק. עשן השיש־קבב עולה מפתחיהם של בתי התה, מתערבל באבק ובאדי החום, וכשמוסיקת הפופ הרעשנית משתתקת לרגע, עד הקלטת הבאה, עוטפת את בוכרה שלווה שלא מן העולם הזה. החזיתות הכחלחלות של המדרסות, קמרוני פונדקים של אורחות הסוחרים, חצרות הבזארים, החרוט הדבשי של מינרט קאליאן, חומות הטיט המתעגלות סביב הארק (מצודת השלטון) – הכל נפרש על מרקע התכלת הדשן של השמים בהינף מכחול מרהיב, טווסי, עצל.

אחר כך התחילו הדמדומים. כאן, במדבר, הם נמשכים שעות ארוכות. בוהק האור הלבן מתחלף בזהב עמום, הרקמה הגאונית באריחי החזית של מדרסת מירי ערב הופכת לענן סגול, ומאוחר יותר, כשהצללים מתארכים, למשטח של כסף. אדריכלי המבנים האלה הכירו היטב את המדעים, מאסטרונומיה ומתימטיקה ועד לתורת האור. כמו משוררי הרנסאנס של חורסאן מהמאה העשירית עד המאה ה־12 – אנוורי ועומר אל־חיאם – שחקרו את הכוכבים והתעמקו בגיאומטריה כשלא חיברו שירי יין או חנופה בחצרות פטרוניהם; כמו המדענים, הרופאים, הפילוסופים – אבן סינא, אל־בירוני, אל־חווארזמי – שלא משכו ידם מן השירה, מבלשנות ומהיסטוריה ספרותית; כמו המיסטיקנים הגדולים – למשל, ג'אמי איש חורסאן – שיצקו את התיאולוגיה ואת יסודות האמונה הסופית בשירי אהבה.

כיכר רג'יסטאן בסמרקנד מוארת בשעת לילה | צילום: אייל ברטוב

ילד עם כיכר לחם עגולה וחמה ומטען כבד של עודף – השטרות הקטנים, שכנראה לעולם לא נלמד לספור – חצה את רחבת הבריכה של לאבי חאוז. נערות גבוהות ודקות, בשמלות משי מנומרות בכל צבעי הקשת, פלרטטו עם בחורים בדרכן הביתה. זקנים שיחקו שח, רובצים על המיטות בפתח בתי התה. ציירי המיניאטורות בסדנאות שמסבסדת אונסק"ו, במסגרת פרויקט לשימור המורשת האמנותית של אוזבקיסטאן, הניחו את מכחול שלוש השערות ואת הזכוכית המגדלת מידיהם, ריבצו את חצר הבזאר ושתו תה עם טוֹוי המשי ואורגות השטיחים. מפאתי העיר שבו פועלים המשחזרים בעבודת נמלים ידנית ומדוקדקת את עיטורי האריחים המזוגגים במתחם המסדר הסופי של צ'ור בַּכְּר. בשכונה אחרת שאבו ילדים מים מבאר ליד קבר של קדוש נשכח.

בוכרה משמרת איזה יסוד עתיק, לא מתכלה. הוא עולה מחיוכיהם הסקרניים של הילדים המשוטטים בחוצותיה, מגזרתן הדקה וחן הילוכן של הנשים, מן הצבעוניות המשכרת של שמלות המשי והקטיפה, מן העיניים הפרסיות, מארגמן השטיחים הפרושים בשמש הצורבת, על רקע קירות החומר השרוף וכיפות המרחצאות, מגני הוורדים וסוכות הגפנים, ממיטת עץ צבועה תכלת בצל אילן ירוק. לא, אי אפשר לעשות צעד בבוכרה מבלי שהלב ייצבט וקריאה עתיקה תעלה בו מאליה: בוכרה היפה!

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.