01.08.14 | שלום, אורח
מסע אחר אונליין – פורטל תיירות ומגזין נסיעות ופנאי
מדינות באוסטרליה והפסיפיק ניו זילנד אוסטרליה פפואה ניו-גיני פיג'י ערים ואיזורים באוסטרליה והפסיפיק סידני מלבורן למדינות נוספות באוסטרליה והפסיפיק
יוון  >  צפון יוון  >  כתבות  >  צפון יוון - ממלכת הבלקן

מלאו כאן את פרטיכם
והמגזין האלקטרוני המעניין שלנו יגיע אליכם פעם בשבוע ללא תשלום

 
אל תראו לי דף זה שוב
 
ראשי צפון יוון
 > המדריך השימושי לצפון יוון
 > כתבות על צפון יוון
 > המלצות לצפון יוון
 > מפות צפון יוון
 > טיול לצפון יוון
הרשמה לניוזלטר ולאתר


הרשמו וקבלו
ללא תשלום

מגזין שבועי
וכניסה חופשית
לתיקי מידע באתר

מסע אחר קישורים
 
 
המרכז לתיירות בינלאומית - WTC
חופשות יוקרה חלומיות במרחק נגיעה
 
 
 
צפון יוון - ממלכת הבלקן
צפון יוון - ממלכת הבלקן
 
צפון יוון נשלט על ידי מאפיינים בלקניים למהדרין: הרים גבוהים, יערות, מנזרים ציוריים, כפרים קטנים עם בתי אבן וגגות אפורים, שדרות ארוכות של עצי דולב וצפצפה. יוון, לא מה שחשבתם

הירשם/י לניוזלטר אתר מסע אחר "שבוע שבוע" - הרבה עניין וללא תשלום

נוסעים לצפון יוון? להזמנת מלונות, טיולים וטיסות במחירים הטובים ביותר לחצו כאן>

"אנשים באירופה חושבים שיוון היא חוף ים אחד גדול, חם ושטוף שמש", התלוננה באוזני לפני מספר שנים ליאנה ורלה, דוקטורנטית באוניברסיטת מינכן. "בחורף הראשון שלי כאן שאלו אותי אם ראיתי פעם שלג. זה פשוט מרגיז. נולדתי באזור שהחורף בו קר לא פחות מאשר במינכן. אין להם מושג אמיתי עלינו".

משפחתה של ליאנה מתגוררת בעיירה קילקיס (Kilkis), באמצע הדרך מסלוניקי למקדוניה. ואכן, חג המולד שביליתי שם עם משפחתה היה לבן לחלוטין: פתיתי שלג כבדים צנחו משמים אפורים, ושכבת שלג עבה כיסתה את הרחובות. האוויר היה קר ויבש, ורוח הוורדָריס הצפונית הביאה איתה משבי קור מהרי בולגריה. אנשים אכלו את סעודת החג מול אח בוערת ואחר כך יצאו לבילוי החג המסורתי: משחקי קלפים ועישון עם חברים בבתי קפה מוסקים היטב.

 אזור אלכסנדרופולי, תראקיה. שדות רחבי ידיים | צילום: דובי טל
אזור אלכסנדרופולי, תראקיה. שדות רחבי ידיים | צילום: דובי טל

משפחתה של ליאנה היא סיפור צפון יווני טיפוסי: סבה וסבתה מצד אמה הגיעו לכאן ב־1923 מהרי הפונטוס (Pontus) שבתורכיה, משפחת פליטים אחת מני רבות. קילקיס היתה לא יותר מכפר קטן כאשר הגיעו הפליטים. יותר ממיליון יוונים נדדו בטרנספר הגדול של אותה שנה מאסיה הקטנה ליוון, ורובם התיישבו בצפון המדינה, על אדמות התושבים הקודמים, התורכים־מוסלמים, שנדדו מזרחה. שמות המשפחה מעידים על המוצא: ניקולידיס, זכארידיס, אברמידיס. לדברי ליאנה, אם שם משפחתך מסתיים ב"דיס" (שפירושו "בנו של"), מוצאך מהרי הפונטוס.

צפון יוון נשלט עלי ידי מאפיינים בלקניים למהדרין: הרים גבוהים, יערות, אתרי סקי, מנזרים ציוריים, כפרים אפורי גגות ושדרות ארוכות של עצי דולב וצפצפה. עד מלחמת העולם הראשונה התגוררו כאן בני לאומים שונים - יוונים, תורכים, בולגרים, צוענים, ולאכים ולא מעט יהודים. מהערבוביה הצבעונית שרד היום אך מעט בשלושה מחוזותיה של יוון הבלקנית: תראקיה (Thraki), מקדוניה (Makedonia) ואפירוס (Epirus). תראקיה החקלאית, על שדות החמניות והטבק רחבי הידיים שלה, משתרעת מגבול תורכיה במזרח לנהר הנסטוס (Nestos) במערב, ובין הרי בולגריה לים האגאי; ממערב לה משתרעת מקדוניה, בין פסגת האולימפוס (Olympos) לרכס פינדוס (Pindos); וחבל אפירוס, ההררי והמיוער, נמצא בין גבול אלבניה לחוף הים היוני המפורץ במערב.

 איכר בכפר קפסובו. שבילים וגשרי אבן מקשרים בין כפרי זגוריה | צילום: דפנה טל
איכר בכפר קפסובו. שבילים וגשרי אבן מקשרים בין כפרי זגוריה | צילום: דפנה טל

דרך היסטורית מפותלת
למרות הטופוגרפיה הקשה, דרכים חשובות חצו את צפון יוון מאז המאה השנייה לפני הספירה. הרומאים סללו דרכה את ויה אגנטיה (Via Egnatia), הדרך הצבאית שקישרה את רומא האימפריאלית עם אחותה המזרחית ביזנטיום־קונסטנטינופול. פחות או יותר באותו נתיב עברו מאוחר יותר שיירות הגמלים האגדיות של האימפריה העותמאנית מאסיה הקטנה אל איסטנבול וממנה, דרך תראקיה, אל סלוניקי, בולגריה ולעומק הבלקן. דרך השיירות הסתיימה בסרייבו שבבוסניה: מכאן והלאה הגשם והקור לא אפשרו לגמלים להמשיך. המטען הועמס על גב פרדות, שהובילו את המטען ליעדיו הסופיים: אלבניה, בלגרד, ואפילו בודפשט הרחוקה.

בסוף המאה ה־19 כבר אבדה לתורכים מחצית משטח האימפריה שלהם באירופה, והם החליטו לעשות מעשה. הסולטאן גייס מהנדסים גרמנים, ואלה הניחו מסילת ברזל מאיסטנבול לסלוניקי, וממנה לצפון יוון, בולגריה וסרביה. אורחות הגמלים חדלו לפסוע בנתיבי ההרים, והאכסניות שלאורכם, החאנים, ניטשו ולא שוקמו עוד. יערות שלמים של עצי אלון נכרתו כדי להזין את קטרי הקיטור, ומאחור נותרו הרים חשופים. מלחמת העולם הראשונה פרצה, האימפריה קרסה, גבולות חדשים קטעו את מסילות הברזל, וחלקן נזנח.

האלף החדש הביא עדנה לדרך הנשכחת. במימון משותף של האיחוד האירופאי (כחמישים אחוז), ממשלת יוון והבנק האירופאי להשקעות נסלל כביש רחב בתוואי של הוויה אגנטיה. אך גם ללא שלמת הבטון הזו אפשר להתפתל לאורך הוויה אגנטיה ההיסטורית, בנופיו האנושיים והגיאוגרפיים של חבל ארץ מרתק.

 חזית צבעונית של בית ביואנינה, בירת אפירוס | צילום: הראל סטנטון
חזית צבעונית של בית ביואנינה, בירת אפירוס | צילום: הראל סטנטון

גברים בחצאיות באפירוס
את דוכני הסובלאקי בכיכר המרכזית של מֶצוֹבוֹ (Metsovo) שבמערב אפירוס גודשים המוני מבקרים יוונים. מסביב מציעות עשרות חנויות חפצי עץ וגבינות תוצרת בית. בסמטאות המדורגות של העיירה, שבתיה בנויים בצפיפות במורד ההר, מסתובבים המקומיים בלבוש מסורתי: הגברים בחצאית, גרבי צמר ארוכים, נעלי פומפון, אפודה צרה, כובע שטוח ומקל הליכה מסוגנן, והנשים בחצאיות רקומות ארוכות ושביסים.


"צ'ה פאץ'?" בודד מסגיר את סיפורם של תושבי מצובו: אלה הם הוולאכים, צאצאי שבטים נודדים ממוצא רומני שהתיישבו כאן לפני מאות שנים, או לפי גרסה אחרת, יוונים, שומרי הדרך הרומית, שאימצו מלים לטיניות לשפתם, הרומניקה. בחודשי הקיץ משכירים הוולאכים את שטחי המרעה במרומי ההרים לנודדים אחרים, הסרקצאני, גבוהי קומה ובהירי שיער, שרבים מהם מתגוררים גם הם במצובו. אלה הם כנראה צאצאי תושביה הקדומים של יוון, הפֶלאסגים, שחיו באזור עוד לפני בוא היוונים. את בקתות הקש בחוף הים, שהתגוררו בהן בעבר, המירו הסרקצאני בבתי קבע, ומהם הם מעפילים להרים בקיץ, רוכבים על סוסיהם בראש עדרי צאן אינסופיים. בשבוע הראשון של אוגוסט נפגשים הסרקצאני למנגל וריקודים בלב זגוריה (Zagoria) - אזור של קניונים עמוקים וכפרים אפורים בנויים אבן ומכוסים גגות כהים, בהרים שמצפון ליואנינה (Ioanina), בירת חבל אפירוס.

 תושבת יואנינה מציצה מחלון ביתה | צילום: דפנה טל
תושבת יואנינה מציצה מחלון ביתה | צילום: דפנה טל

יואנינה ממוקמת בעמק רחב ידיים לחוף אגם פמבוטיס (Pamvotis). העיר התפרסמה בסוף המאה ה־18, כאשר עלי פחה, המושל האלבני־תורכי העריץ, הקים סביבה ממלכה עצמאית ואף כרת בריתות עם נפוליאון ועם הבריטים, שלחמו זה בזה מול חופי אפירוס. מסביב לחומות העיר העתיקה משתרעות שדרות דולב, בסמטאות עומדים בתים תורכיים, וצריחי מסגדים מזדקרים אל כיפת השמים. בית הכנסת נמצא בעיר העתיקה, ליד שער בחומה. יהודי יואנינה דיברו יוונית ושמרו על "נוסח רומניה" הביזנטי בתפילה עד שהתערבבו במגורשי ספרד, דוברי לדינו. בליל 24 במרץ 1944 ריכזו הגרמנים את 1,860 היהודים ושלחו אותם למחנות השמדה. רק כמאה, שהתחבאו בהרים, שרדו. "היינו אלפיים איש לפני המלחמה ועכשיו אנחנו פחות מחמישים", נאנח גבאי בית הכנסת. כיום בית הכנסת המטופח, ששופץ בתרומות יוצאי יואנינה בישראל ובארצות הברית, פתוח לתפילה רק בחג.

משחקי חיזור במקדוניה
בשעות הערב מתעוררת העיר וריה (Veria) במקדוניה, בגלל ה"וולטה", טיול הערב המסורתי. העיר ממוקמת בראש מצוק שמתחתיו שפלות נהר האקסיוס (Axios). מדי ערב יוצאים תושבי העיר להתהלך על הטיילת שלשפת המצוק, משפחות שלובות זרוע, צעירים וצעירות במשחקי חיזור. בסמטאות וריה נשתמרו בתים מקדוניים־תורכיים רבים, כנסיות ביזנטיות אחדות וגם בית הכנסת שבו דרש במאה הראשונה לספירה השליח פאולוס, הלוא הוא שאול התרסי, בדרכו להפצת הנצרות בעולם ההלניסטי.

 סלוניקי, בירת מקדוניה. עיר מודרנית ומלאת חיים | צילום: דובי טל
סלוניקי, בירת מקדוניה. עיר מודרנית ומלאת חיים | צילום: דובי טל

כביש מהיר נמשך מכאן, לאורך מסילת הברזל, בין שדות כותנה רחבי ידיים, אל בירת מקדוניה, סלוניקי: עיר נעימה, עם חנויות פריזאיות ובתי קפה איטלקיים, כיכרות ירוקות, טיילת לחוף הים והמוני סטודנטים וסטודנטיות. סלוניקי אינה עוד העיר האימפריאלית הביזנטית, לא "עיר ואם בישראל" שמחציתה יהודים דוברי לדינו וגם לא נמל עותמאני חשוב, שסחורות המזרח זרמו דרכו לאירופה. אחרי הדלקה הגדולה של 1917, שחיסלה את מבוך הסמטאות הישן, הוחלפו בתיה הרומנטיים באחרים, מודרניים. שרידים לאווירה התורכית־בלקנית אפשר למצוא בסמטאות העיר העליונה, שם פורחים בסופי השבוע מועדונים של מוזיקת רבטיקה צוענית־בלקנית־מזרחית, שירה וריקודים אל תוך הלילה.

לפני לא מעט שנים, בבוקר חורפי קר, יצאתי מסלוניקי בדרכי לקסטוריה (Kastoria) שבמערב מקדוניה. העיר בנויה על חצי אי באגם צלול, מול רכסים מושלגים. העצים היו עירומים מעלים, ושולי האגם היו קפואים לחלוטין. בתי המידות הישנים בסמטאות, שארובותיהם העלו עשן, שייכים לעשירי העיר, כולם פרוונים במקצועם, שמייבאים פרוות בעלי חיים מרחבי העולם ומעבדים אותן למעילים, כובעים ומה לא.

מאלף היהודים הספרדים שהתגוררו בקסטוריה לפני המלחמה שרדה רק משפחה אחת, משפחתו של ז'ק אליהו, סוחר במכונות תפירה לתעשיית הפרוות, ממש כמו סבו ואביו לפניו. המשפחה התפזרה במהלך השנים: שתיים מבנותיה עלו לישראל, בת אחרת מתגוררת באתונה, ורק בן אחד נשאר בעיר. אחת הבנות, ג'ילדה אלבלס, תושבת הרצליה, הזמינה אותי לבקר בעיר בעת הקרנבל השנתי, הרגוצריה (Ragoutsaria).

 קבאלה, מקדוניה. עיר עתיקה מוקפת חומות, עם אמת מים ונמל | צילום: דובי טל
קבאלה, מקדוניה. עיר עתיקה מוקפת חומות, עם אמת מים ונמל | צילום: דובי טל

באותו יום, 6 בינואר, התכנסו בנות המשפחה בדירת המשפחה הישנה, בלב העיר העתיקה של קסטוריה. מהמרפסת הבולטת אל מעל הסמטה נראתה היטב ההמולה העליזה בסמטאות שמתחת: אלפי חוגגים - רבים מהם יוונים מאלבניה השכנה - גדשו את הסמטאות, סבאו יין ופיזזו עד אור הבוקר לצלילי תזמורות מקדוניות של תופים וקלרינטים סלאביים־צועניים. למחרת, כאשר העפלנו לראש הגבעה כדי להתפעל מההרים המושלגים שמסביב, חלפנו בגינה ציבורית קטנה, שבה הראו לי האחיות לוח אבן, שעליו חקקה עיריית קסטוריה שורות ממכתב ששלחה אחת הנספות לחברתה בעיר: "טסיצה שלי, כאשר תקראי מלים אלה לא אהיה עוד בחיים. הנכר בלע אותי. הזילי למעני דמעה, בין אם אחיה ובין אם אמות. רגינה כהן".


ממראות זגוריה: כפרים ציוריים, גשרי אבן עתיקים, מצוקים דרמטיים וקניון מרשים

רדיו תורכי בתראקיה
מהעבר השני של נהר נסטוס משתרע חבל תראקיה - האזור היחיד כמעט ביוון שבו הותר לתורכים להתגורר אחרי הטרנספר של 1923. כ־120 אלף תורכים מתגוררים בחבל (ואפילו שולחים נציגים לוולי, בית הנבחרים, באתונה), בערים יפות כמו קסאנתי (Xanthi), מול המורדות המיוערים של הרי רודופי (Rodopi) בגבול בולגריה, ובכפרים עתירי צריחי מסגדים.

בירת החבל, קומוטיני (Komotini), היא עיר אוניברסיטה מודרנית, שמחצית מתושביה הם תורכים ובולגרים־מוסלמים. נוכחתם של אלה בולטת בשפה הנשמעת ברחוב, בעיתונות ובתחנת הרדיו המקומית, המשדרת בתורכית שוטפת. חיי העיר סובבים סביב כיכר השלום (Platia Irinis) המוצלת, שבה שרד מגדל שעון תורכי - ממש כמו ביפו - זכר לאימפריה העותמאנית.

 נוף מקדוני פסטורלי | צילום: דובי טל
נוף מקדוני פסטורלי | צילום: דובי טל

מזרחה מקומוטיני, בנמל של אַלֶכּסַנדרוּפוֹלי (Alexandroupoli), עיר מעורבת של יוונים ותורכים נוצרים, משוטטים ליד המגדלור בטיילת חיילים יוונים משועממים, מגיניה של אמא יוון מפני פלישה תורכית אפשרית. בראשי חולפות מלות השיר הנפלא של הזמרת חאריס אלקסיו: "אֶלָה, סטין פַּרֶאָה מַס פַנדארֶה, אֶלָה, קְ'אֶנָצה פּוטיראקי פּארֶה" -  בוא אלינו, חייל, בוא ושתה איתנו כוסית.

בתחנת הרכבת של העיר מחכה הרכבת היומית לאיסטנבול, שתצא במעלה עמק האברוס (Evros) - הנהר המפריד בין תורכיה ליוון - אל סדרת עיירות שכוחות אל, שפעם שגשגו בהן תעשיית משי וקהילות יהודים ממגורשי ספרד. עצי תות - מזון לתולעי המשי - עדיין מקשטים את שדרות סופלי (Soufli), ושרידי חומות ביזנטיות את עיירת השוק דידימוטיחו (Didimotiho), הלאה במעלה הנהר. הרכבת תפנה כאן מזרחה, אל תורכיה האירופאית - הקטע האחרון של רכבת האוריינט אקספרס. האוטובוס ממשיך בכביש המהיר אל גבול תורכיה, הגשר על הנהר אברוס. ביקורת דרכונים, שעות אחדות של נסיעה, ובאופק נראות חומות קונסטנטינופול, היא ביזנטיום, היא איסטנבול: הגעתי לגדות הבוספורוס, קצה הוויה אגנטיה.


סגרתם הכל לטיול? לרכישת ביטוח נסיעות לחצו כאן
נוסעים לצפון יוון? מסע אחר המרכז לנסיעות

חיפוש מלונות

    -

כתבות נוספות מצפון יוון

יוון המקדונית וארץ האגמים יוון המקדונית וארץ האגמים יוון ההררית: בין הרים ובין סלעים יוון ההררית: בין הרים ובין סלעים
עוד כתבות מצפון יוון
תגובות פייסבוק
הדפסה
שלחו כתבה
 
תגובות
הוסף תגובה
 
אתוס, ההר הקדוש
חצי האי פיליון: מתחת לעץ ..
מטאורה, יוון - המנזרים הת..
הדפסה
הדפסה ללא תמונות
שלחו כתבה
הערה למערכת
הוספת תגובה
הוספה למזוודה שלי
הורדה לקובץ- PDF
התחבר אלינו בפייסבוק

בתמונה: זגוריה, אפירוס, אזור של קניונים עמוקים וכפרים קטנים עם בתי אבן

לפרויקט צפון יוון >>

 

טיולי הרשמה
טיול למערב יוון - בעקבות האודיסאה
טיול למערב יוון - בעקבות האודיסאה
לטיולים נוספים >
 


|   מופק ומנוהל ע"י מסע אחר אונליין   |