תפריט עמוד
המוות תופס מקום נכבד בתפישת העולם ובאיקונוגרפיה הבודהיסטית־טיבטית, והוא המושא המרכזי של תפישת הארעיות, שלפיה כל דבר הוא בר־חלוף. הארעיות באה לידי ביטוי בעיקר במוות ובהתכלות הגוף, ולכן רבים הציורים והפסלים הבודהיסטיים שנעשה בהם שימוש באיברי גוף שהוצאו מהקשרם – עורות שנפשטו משמשים כאוכפים וכמלבושים, גולגולות משמשות כקערות מזון, ומוחות משמשים למאכל. יצורים מזרי אימה שזכו להארה נראים ביצירות האמנות האלה ענודים מחרוזות של ראשים כרותים ומנגנים בכלי נגינה מעצמות, ולא אחת הם ניצבים בראש ערמת גופות מדממות המשולה לבורות המחשבתית שחיסלו.
מבחינת הבודהיסטים־טיבטים וההינדים, המוות הוא רגע שבו גלום פוטנציאל אדיר. על ידי הכנות מתאימות ותובנות שנרכשות מבעוד מועד אפשר להשתמש בו כבמנוף המשחרר מכבלי העולם הזה, הסמסארה, ולהימנע מגלגול חוזר. זוהי ההארה, הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, שהיא בעצם קיום שאינו גשמי. תובנות נמוכות יותר יאפשרו להתגלגל בגוף גשמי טוב יותר. בניגוד לתפישה המערבית המקובלת, ספרי הדת הטיבטיים קוראים לראות במוות חבר ולא אויב. בכל דבר אחר טמונה אכזבה ובגידה, ואילו במוות יש ביטחון – שכן בוא יבוא.
בשל חשיבות המוות בטיבט יש תרגולות רבות העוסקות בו. טבלאות מפורטות מתארות את תהליך המוות, שלב אחר שלב. על ידי לימוד ותרגול יכולים הטיבטים להתכונן לרגע מותם, ולא אחת לזהות את המצב שבו נמצא זולתם כדי שיוכלו לסייע לו. הבנת משמעות המוות משולה לשחרור מאשליות קיומיות – כבלים שיש לבתק. מסיבה זו מנג'ושרי, הבודהא של החוכמה, נראה בציורים כשהוא מניף חרב גדולה מעל לראשו.

חמישה אופני קבורה
מלבד מערך שלם של תרגולות, תפילות וטקסים שנועדו לנפשו של המת עצמו, בטקסי הקבורה כלול גם מסר לבני קהילתו. הדבר בא לידי ביטוי בקריאת התפילות המלוות את ימי המעבר שבין מוות ללידה מחדש (בָארדוֹ), וכן בחמישה אופני הקבורה הנהוגים בטיבט, שכל אחד מהם מוקדש לאחד מחמשת האלמנטים המרכיבים את היקום: קבורה בקרקע – ליסוד האדמה; השלכה לנהר – ליסוד המים; שרפה – ליסוד האש; "קבורת שמים" – ליסוד האוויר; וקבורת הגוף בשלמותו בתוך סטופה (מבנה המשמש מצבת זיכרון) – ליסוד הקוסמי, המשול להארה עצמה.

שחקן מחופש מבצע את ריקוד המוות

סוג הקבורה האחרון שמור רק למורי דת בכירים, הנתפשים כמוארים. בשל מיעוט חומרי הבערה בטיבט גם שרפה אינה נפוצה, ואף היא שמורה למורי דת בכירים (ובעבר גם למלכים). קבורת נהרות נחשבת נחותה, אולי משום שהיא מזהמת את המים, ולכן בעיקר העניים נקברים כך. הקבורה הנפוצה ביותר בטיבט היא "קבורת השמים", ומשמעה הקדשת הגוף ליסוד האוויר, וליתר דיוק לבאי כוחו – הנשרים. קבורה זו מכונה בפי המקומיים בפשטות "נשיאה אל ההר". לפי המסורת מחויב כל גבר טיבטי לראות טקס כזה לפחות פעם אחת בחייו.
הטיבטים מקיימים את טקסיהם בצנעה ובזהירות בגלל חששם מפני השלטונות הסיניים, ומסיבה זו הם גם נמנעים מלקיימם בפני זרים ותיירים. רק זרים מעטים זוכים לראות ולצלם טקסי "קבורת שמים" (ראו כתבה מצולמת על קבורת השמים), והטיבטים מאפשרים זאת רק אחרי שהשתכנעו שהזר אינו מרגל. לפני כמה שנים הזדמן לי לצפות בטקס כזה במנזר במרכז טיבט. באופן כללי הטקסים נעשים ברחבי טיבט באופן דומה, אם כי יכולים להיות ביניהם הבדלים הנובעים מכך שלא בכל מקום יש מנזר מרכזי. בכפר נידח, למשל, ייתכן שאת הטקס יקיים נזיר אחד בלבד.
הגופות מובאות אל המנזר כשהן עטופות בבד גס ובצעיף לבן, ומונחות ברחבה. ראשי המתים מופנים לכיוון דרום, וליד כל מת מונחות מנחות קטורת וספל תה חמאה, המשקה הנפוץ ביותר בטיבט. פיסת שיער מצ'אקרת הכתר (קצה הקודקוד) נתלשת מראשו של כל מת, והנזיר המנהל את הטקס קורא מתוך תפילת פֹּה־וָוה, שמסייעת לחלץ את הנשמה מהגוף דרך צ'אקרת הכתר ולשלחה אל ארצו הטהורה של בודהא אמיטבהא, בעל האור האינסופי. כמו כן היא מבטיחה גלגול מהיר ככל האפשר בגוף אדם, צורת הקיום הגשמי הנעלה ביותר.
למחרת היום מתקיימת "הנשיאה אל ההר", כשהמת או המתים נישאים בתהלוכה של סבלים ונזירים אל המקום בהר שבו מתבצעת "קבורת השמים" עצמה. לנשים ולילדים הטיבטים אסור להשתתף בקבורה על ההר עצמו, אלא רק בטקס במנזר. זאת מכיוון שמייחסים להם קושי רב יותר להתגבר על הבכי, העלול לקשור את נפש המת לחייה הקודמים.

דיננו כדין המרכבה
יש הגורסים כי הסיבה לטקס קבורת השמים בטיבט היא סביבתית: מחסור בעצים לשרפה. אולם מצפייה בטקס ברור כי גם אם נעשה מטעמים אקולוגיים, הרי שאין הם עומדים ביסודו. מוכרחות להיות סיבות אחרות לפשיטת העור, לפירוק ולריסוק היסודי לבלי הותר זכר. מה הסיבה לכך? תשובה אפשרית מספק משל בודהיסטי קדום, שבו מפרק הנזיר נגסנה את מרכבתו של המלך הספקן מילינדה ומנסה לברר איתו מהי מהותה של המרכבה. שלב אחר שלב ניטלים מהמרכבה המושכות, היָצוּּל, הגלגלים, ובכל שלב שואל החכם את מילינדה מה לפניו. התובנה שמתגלה למלך היא שמרכבתו אינה אלא צירוף ארעי של עצמים, השבים ומתפרקים לשם התלכדות שונה, ולכן כל קיומה ארעי וכל היקשרות אליה בטעות יסודה.
רעיון הפירוק לגורמים בדרך אנליטית ושכלתנית, מאבני היסוד של הפילוסופיה הבודהיסטית, מקבל בקבורת השמים ביטוי גשמי. לא בכדי מחויב כל טיבטי לצפות בו ולהבין שהאדם, דינו כדין המרכבה – להתפרק למרכיבים שישובו ויתלכדו מחדש באופן שונה, ליצירת מושג שאין הוא "אני" – אלא אם, בעזרת השגת תובנות גבוהות, ה"אני" הופך להיות חובק כל.

סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.