מעט לפני רדת החשכה הבחנו בפינגווין בודד, שהוטח שוב ושוב אל הסלעים. מבעד למשקפת ראינו שהוא מכוסה כולו בזפת, עד כי קשה היה להבחין בחזהו
הלבן. רצנו לעברו, מדשדשים במי האוקיינוס הקרים. הפינגווין הבחין בנו, אבל כוחותיו לא הספיקו לו לצלול ולהיעלם. אחזנו בו והוצאנו אותו מהמים. כסות נוצותיו היתה דביקה מזפת, עין אחת היתה סגורה, וזפת כיסתה גם את המקור. הפינגווין הניד את ראשו באיטיות, אך היה חלש מכדי לנקר את היד האוחזת בו. הכנסנו את העוף הפגוע לקופסת קרטון ומיהרנו להזעיק עזרה. כעבור מחצית השעה הגיע למקום אדם מבוגר ורזה, בעל שיער לבן, שהציג את עצמו כרוני קוק, נציג אגודת חובבי הפינגווינים המקומית. יחד מיהרנו להעביר את הפינגווין למרכז לטיפול בעופות ים פגועים. למחרת, השכם בבוקר, לפני יציאת הפינגווינים למסע הדיג היומי, נכנסנו שוב למושבה, מלווים ברוני קוק. בין הסלעים, בשלוליות שהותירו מי הגאות, היו מוטלים פינגווינים רבים מכוסים זפת. חלקם שכבו חסרי אונים, כמו הקורמורן המפורסם ממלחמת המפרץ. אחרים, שרק כתמים כיסו את גופם, ניסו להסיר את הזפת. רצנו לעברם, לתפוס רבים ככל האפשר, כדי להעבירם לטיפול. ידיו של רוני התכסו חתכים מדממים מניקורי הפינגווינים. הרגליים והמכנסיים כוסו בגואנו (לשלשת עופות ים) מצחין. בימים שלאחר מכן, התחיל להגיע אל החוף זרם בלתי פוסק של פינגווינים פגועים. מתנדבים רבים ואנשי רשות שמורות הטבע המקומית סרקו את החופים ואת האיים שלאורך החוף. באיים אחדים המצב היה כה קשה, עד כי נזקקנו לסיוע לוגיסטי. חיל האוויר הדרום־אפריקאי הצטרף למשימה, ומסוק תובלה צבאי נחת על האיים. אנשי הרשות ומתנדבים שהגיעו בסירות לכדו מאות פינגווינים והטיסו אותם למרכז לטיפול בעופות ים פגועים. בתוך שבועיים ממציאת הפינגווין הראשון, ידענו כבר על כאלף פינגווינים שנפגעו. הקינים הנטושים והגוזלים המתים העידו שמספר הנפגעים גדול הרבה יותר. כך, כמעט במקרה, הצטרפנו למבצע גדול, אחד מיני רבים, להצלת הפינגווין האפריקאי הנמצא על סף הכחדה. בני האדם נגד חמורי הים עד המאה ה־15 חיו פינגווינים במושבות גדולות בכל האיים באיזור, ואחד הגורמים היחידים שהשפיעו על ממדי האוכלוסייה היה אויביה הטבעיים – כרישים וכמה טורפים יבשתיים שהגיעו לאיים, כדוגמת הגחן (Genetta genetta), לוטרת האצבעות (Aonyx capensis) ואטילקס הביצות (Atilax paludinosus). אבל אז בא האדם הלבן ופגע בפינגווינים בכל הדרכים האפשריות כמעט, וזיהום הנפט הוא האחרונה והקטלנית שבהן. בשנות השמונים של המאה ה־15 עגנה בדרומה של יבשת אפריקה ספינתו של הספן הפורטוגלי דייגו קאו (Diego Cão), ובעקבותיה הגיעו ספינות נוספות. יורדי הים התחילו לאסוף ביצים ולצוד פינגווינים על מנת למלא את מלאי המזון בספינותיהם. איסוף הביצים גרם נזק רב, אך לא איים על קיומו של המין עד תחילת המאה הנוכחית – אז החל איסוף למטרות מסחר. בשנים 1900־1930 נלקחו כ־13 מיליון ביצים מאוכלוסיה כוללת של כמיליון פרטים וחצי. באי דאסן לא רק ביצי הפינגווינים נפלו קורבן לתאוות האדם. על האיים הסמוכים ליבשת הצטברה שכבה של גואנו – לשלשת עופות הים – שהגיעה במקומות אחדים לגובה של כעשרה מטרים. הפינגווינים נהגו לחפור גומות עמוקות בשכבת הגואנו ולקנן בתוכן, והקינים היו מוגנים מפגעי מזג האוויר ומפני טורפים. כבר
בשלהי המאה ה־19 התחילו בני האדם לחמוס את הגואנו בשל ערכו הכלכלי הרב (יש בו ריכוז גבוה של פוספט וניטרט, המשמשים לצורכי דישון והכנת אבק שרפה). בשנים 1946־1957 הוצאו מהאי סנט קרוי חיסול הגואנו הביא גם לתחרות קשה עם דוב הים האיוני (Arctocephalus pusillus) על מקומות קינון ומחיה. במקביל לירידה במספר הפינגווינים, עלה מספרם של דובי הים מ־905 אלף פרטים ב־1970 ליותר ממיליון וחצי כיום. כתוצאה מתחרות זו נטשו הפינגווינים מושבות ותיקות, כדוגמת אי הפינגווינים שלחופי נמיביה, ובכמה מקרים אף נצפו דובי ים טורפים פינגווינים. בכך לא תמו נזקי האדם לפינגווין האפריקאי. התיישבות בכמה איים צמצמה עוד יותר את מאגר אתרי הקינון של המין. האתר המוכר ביותר הוא האי רובן (Robben), ששימש בית כלא לאסירים פוליטיים בתקופת האפרטהייד, ובו שהה תקופה ארוכה גם נלסון מנדלה. מושבת הפינגווינים באי, שהיתה ידועה כבר משנת 1607, נכחדה לחלוטין, ורק בשנת 1983 שבו הפינגווינים לקנן שם. אגב, כבר בשנת 1647 הבין מושל האיזור, ואן ריבק, שהמושבה עלולה להיכחד כתוצאה מאיסוף הביצים ומהציד, ואסר קיום פעולות אלה בצו, במה שהיתה כנראה פעולת שמירת הטבע הראשונה באפריקה. פינגווין על סף הכחדה מכליות נפט רבות עוברות ליד חופי דרום־אפריקה, בדרכן מהמזרח התיכון ליעדיהן באירופה ובאמריקה. בשל תקלות שונות ושטיפה לא חוקית של המכלים, זורמות מדי שנה כמויות נפט אדירות למימי החופים של
דרום־אפריקה. הנפט פוגם ביכולת הבידוד של נוצות הפינגווין וגורם למוות מקור. בגלל הפגיעה בנוצותיהם, לא נכנסים רבים מהפינגווינים למים וגוועים משום כך ברעב, אחרים מנסים לנקות את עצמם מהנפט שדבק בהם ומתים מהרעלה. בשנת 1986 טבעו בחופי דרום־אפריקה שתי מכליות, ודליפת הנפט מהן גרמה למותם של כ־25 אלף פינגווינים. באוקטובר 1993 טבעה האונייה סדרת זיהומי הים הביאה לפגיעה בעשרות אלפי פינגווינים ומושבות רבות הגיעו לסף הכחדה. דיג לא מבוקר (ובמקרים רבים, לא חוקי) הגביר עוד יותר את מצוקת הפינגווינים, ומכת מוות נוספת גרם בעשור האחרון נגיף ה"ניו־קאסל", שהועבר ככל הנראה על ידי עופות בית. תוך 60 שנה, קרסה אוכלוסיית הפינגווין האפריקאי ב־90 אחוזים – מ־1.2 מיליון פרטים ב־1930 לכ־160 אלף בימינו. והסכנה לא חלפה: כ־40 אחוזים מהפינגווינים מתרכזים בחופי מפרץ אלגואה (Alagoa), סמוך לעיר הגדולה פורט אליזבת (Port Elizabeth), הנמצאת במסלולן של מכליות נפט אשר מקיפות את הכף. לדעת מומחים, די בתאונה אחת שתתרחש במפרץ כדי להביא להשמדתו המוחלטת של הפינגווין האפריקאי. לא פלא, אם כך, שמין זה נכלל ברשימה האדומה של אמנת סייטס המפרטת את המינים העומדים בפני איום הכחדה. ברוכים הבאים לבית החולים
לפגיעה. לאחר קבלת עזרה ראשונה, פוזרו הפינגווינים למחלקות השונות לפי מצבם: החלשים נשלחו להשגחה מיוחדת; החלשים פחות – לחצר. בחצר היו מכלאות עם בריכות מים, שבהן התרוצצו מאות פינגווינים אשר הגיעו בשבוע האחרון. פנסיונרית שניקתה את אחד הכלובים סיפרה לנו כי הפינגווינים במכלאה זו כבר סיימו את תקופת ההחלמה, וכעת ממתינים שכסות הנוצות אשר נפגעה על ידי הנפט תשוקם, ויהיה אפשר להחזיר את החבורה העליזה למימי האוקיינוס. מאז הקמת המרכז ב־1968 טופלו בו יותר מ־15 אלף עופות. בתחילה היו אחוזי ההצלחה נמוכים, אך עם צבירת הניסיון והידע הגיעו במרכז להצלחה של כ־80 אחוזים בהצלת העופות הפגועים. עובד שם צוות קטן בלבד של אנשי מקצוע מיומנים, אך הוא נעזר במאות מתנדבים. בעת זיהום הנפט באוגוסט 1995, כרעו עובדי המרכז תחת לחץ העבודה. העיתונות המקומית הזדרזה לסייע ופרסמה קריאות נרגשות לעזרה. למחרת הפרסום, המתינו עשרות מתנדבים בפתח המרכז. בשל המרחקים הגדולים בין המושבות, פיתחו המתנדבים, הנמצאים בקשר טלפוני קבוע, מערכת הסעות משומנת היטב, והם מעבירים עופות פגועים מעיר אחת לשנייה עד הגיעם למרכז הטיפול. וגם המשטרה המקומית מסייעת: כאשר נכנסנו לתחנת המשטרה ובידינו ארגזים מלאי פינגווינים, מיהרה היומנאית להזעיק מתנדבים פנויים שיסיעו את העופות הפגועים. המטרה: שימור הפינגווין האפריקאי ב־1968 נאסר על פי חוק לאסוף ביצי פינגווין וב־1980 נאסר איסוף הגואנו. חוקים ותקנות שונים אוסרים באופן מוחלט כל פגיעה בפינגווינים. במאמץ האכיפה נוטלים חלק פקחים ומתנדבים רבים, ואדם המורשע בפגיעה במין זה משלם קנס גבוה. כל מושבות הפינגווינים, למעט זו שבסימונס טאון (ראו מסגרת), מוכרזות כאתרי טבע שמורים או נכללות במסגרת שמורות טבע גדולות יותר. במקביל להגנה על הפינגווינים, נעשים מאמצים גדולים כדי לשפר את תנאי הסביבה שבה הם חיים: בדרום־אפריקה נערכים מחקרים לניטור וממשק בדגה ו
הוטלו הגבלות על דיג, משמר החופים הדרום־אפריקאי אוכף את האיסור על דיג לא חוקי, הוקמו צוותים לטיפול מיידי בזיהומי ים והוגברו הפיקוח והאכיפה על מזהמי ים. בנמיביה אף התחילו בדילול שנתי של דובי הים, אך יש הטוענים כי הפעולה נעשית משיקולים מסחריים ולא על בסיס מדעי. בנוסף, נוקטות הרשויות סדרה של פעולות המתערבות לכאורה באורח החיים הטבעי של הפינגווין, אך המטרה קדושה: לאפשר תנאים טובים יותר להתאוששות אוכלוסיית הפינגווינים עד ליציאתה מהמשבר. ברוב מושבות הפינגווינים פיזרו מחסי בטון המאפשרים אתרי קינון מוגנים, כתחליף לשכבת הגואנו. ליד העיירה סוואקופמונד
|
פינגווינים בדרום אפריקה: משבר הנפט של לובש הטוקסידו
מאז הגעת האדם הלבן לאפריקה, נפגע הפינגווין האפריקאי בכל הדרכים האפשריות כמעט. זיהום הנפט בים הוא האחרונה והקטלנית שבהן, הממיתה אותם בהרעלות, בקור וברעב. עוד תאונה גדולה אחת, וכל שיישאר מהפינגווינים הם רק זכרונות. דרור הבלנה השתתף במבצע הצלה של פינגווינים תשושים ומכוסים בזפת בחופי דרום־אפריקה |
הרצאת וידאו: דרום אפריקה - יופי ועוצמה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 468
[name] => אפריקה
[slug] => africa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 468
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 709
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 485
[name] => דרום אפריקה
[slug] => south-africa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 485
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 468
[count] => 100
[filter] => raw
[term_order] => 0
))