"האש של עמי ווקאמא (VUCAMAG) כבתה והחלה הגסיסה בעטיו של הקור. מייד הזדחלו ובאו בפני הכהנים כדי לבקש את האש. לא יכלו יותר לשאת את הקור ולשאת את הקרח. הם רעדו. שן נקשה בשן. החיים זנחו את הגופות. ידיים ורגליים רעדו, דבר לא יכלו להחזיק… אמנם לא מתו אנשי השבטים אם כי נמשכה הגסיסה… ירד ברד, ערפל כיסה את עין הארץ. גשם שחור וענן שחור עטפו את הכל. את עוצמת הקור לא יכלו לתאר… והאל דיבר בפיות הכהנים: "אש אתם רוצים. טוב. תתנו לי תמורתו את עצמכם. תנו לי את ליבכם כקורבן"… "טוב יהי כן" – הם ענו – "אבל שהאש תרד מייד. "לפתע קיבלו שנית את האש וחום נעים החייה את בני השבטים."
(מתוך הפופול ווך, סיפור הבריאה של בני המאיה בגואטמלה)
בין העולמות
האדם מיישב את העולם שבאמצע. כוחות גדולים וכבירים פועלים מעליו ומתחתיו. בעולם העליון שמים ובהם שמש, ירח, כוכבים, ברק, רעם, אור וגשם. מתחת לאדמה, תהום רבה, שאול, בטן האדמה, עורקי המתכות, אלי הפוריות והמוות, הרי הגעש ורעידות האדמה. לשני העולמות הסוגרים על האדם יסוד אחד משותף – האש – ויסוד זה משנה את חיי האדם.
שלא כמו המים, שהם של האלים ואין האדם יכול ליצור אותם, אלא לקבלם בלבד, האש שייכת גם לאדם. הוא יכול להציתה ולהופכה שלו. כשקר היא מחממת, היא הופכת מזון נא למבושל, היא עוזרת בעיבוד מתכות וביצירת החימר השרוף, הוא האבן האנושית הנוצרת מעפר האדמה. האש מפנה לאדם שטחי יער כדי שיוכל לבוא ולזרוע, אבל היא עלולה גם לקרוא דרור לעצמה, לשרוף את ביתו ואת שדהו ואפילו לשרת אחר כנגדו. האדם אוהב את האש, תלוי בה וחרד ממנה.
על פי רבים מן הסיפורים גנב אותה אחד מאבות אבותיו של האדם מהאלים. על פי סיפורים אחרים, קיבל אותה מהם בהשאלה. לא בפשטות ניתן לשחררה על הארץ, צריך לפעמים לשים לה גבולות, ואפילו לקשור אותה לפני שתכלה את הכל.
כל חומר נופל על הארץ, הקדמונים גילו זאת הרבה לפני ניוטון, רק האש ובנה – העשן – לא נוהגים כך, הם מתרוממים במקום ליפול. לשונות האש עולות מעלה מעלה והעשן מיתמר ועולה. זהו איתות ברור, ולפעמים יחיד, בין העולמות השונים, ולכן ניתן להשתמש באש ובתימרות העשן כדי לשוחח עם האלים. אם ירצו, יקבלו את קורבן המילים המועלה באמצעות האש, ומכאן נובעת חיוניותה לכל פולחן.
סם החיים
במקורות רבים היא מופיעה כאש התמיד, שאסור תשכבה. אם כבתה האש, עלול אסון נורא לרדת על העולם. אלים ואנשים זקוקים לה, מפני שבלעדיה אין חיים. כשהיא נעלמת – יש להשיגה בכל דרך.
סיפור איסלנדי קדום מספר על האי גרימסו (GRIMSO), שם "מתה האש. בכל בית כבתה האש. רוח לא נשבה, הקור היה עז, והמפרץ כוסה בקרח. בצר להם החליטו לשלוח שלושה אנשים חכמים ליבשת כדי שישיגו משם את האש…". אימת הדרך בים הקרח היתה קטנה מאימת החיים ללא אש.
אש הקודש מלווה את חילופי הזמנים ביום ובשבוע, ואת חילופי העונות והשנים. כיבויה והדלקת הופכים לעיתים לפולחן החוזר על עצמו. בדרך זו עובר הדגש מאל אחד למשנהו וממקום אחד לשני. אחת לכל תשע שנים כבתה האש באי למנוס (LEMNOS) ביוון, כדי לחזור ולהידלק בדלוס (DELOS).
כיבוי האש והדלקתה התפרשו אצל המאמינים כפתח לחיים חדשים. לאחר מלחמות רבות ציווה האוראקל של דלפי על תושבי ספרטה ואתונה להקים מזבח לזאוס (ZEUS SOTER), אבל להעלות בו קורבנות רק לאחר שיכבו בכל הממלכות את אש הקודש שטימאו הברברים, ולאחר שהדליקו אש קדושה חדשה שנלקחה מדלפי.
אש הקורבן המעלה עצמה מעלה לוקחת עימה גם אותם דברים שנשרפים בה. צידקתו של אליהו הנביא הוכחה כשהאש ירדה מן השמים ולקחה עימה את הקורבן. כך נלקח גם קורבנו של הבל. קורבן צמח, חיה, בהמה או אדם הופך לאחר השריפה לאפר, ובכך מובטח הקשר עם האלים. השריפה היא המספקת את המזון לקיומם של האלים.
אש שונה היא האש הפלאית, שאינה שורפת ואינה נשרפת, כמו זו שבערה בתוככי הסנה. לאחר שקיבל את האות היה ברור למשה, שהקול הבוקע מהסנה הוא קול האל החבוי באש. המסר הוא שהאל המתגלה באש, מעבר לסופיות המאמינים, הוא נצחי. אותו משה יוביל מאוחר יותר את העם, כשעמודי האש והעשן מסמנים לו את הדרך לסירוגין, ביום ובלילה. האל הופיע שנית בתוך האש, הפעם בפני עם ועדה. קולות מתן תורה פרצו ממעמקי האדמה, ועלו דרך ההר העשן, כי האל הוא גם אל הארץ והתהומות.
אש מן השמים שרפה את סדום ואת עמורה, ואת בית משפחת איוב. אש שפרצה מעצמה בעת בניה היתה סימן של התערבות הכוחות האלוהיים המעוניינים למנוע אותה. מסיבה זו נפסקה בניית מקדש לאחר שוב הגולים מבבל.
בית חם ומואר
האח המבוערת בפינת החדר מקרינה אל הצופים בה אנושיות וקירבה. דוגמאות לכך ניתן להביא מתקופות שונות וממקומות שונים. אפשר להבין בנקל מדוע נהגו להציב ברומי העתיקה את מיטת הכלולות בקירבת האח. בפולחני המשפחה ברומי נמסרה אש הבית למשמרת בידי נשות המקום. בעל הבית היה לכוהן האש, ובניו למשרתים בקודש. באחד במרס, תחילת השנה הרומית הישנה, היו נוהגים לכבות את אש הבית, וחוזרים ומדליקים אותה לאחר מכן. כך קיוו שהטוב יתמקם בשנה החדשה. אחת מגיבורותיו של אוריפידס נפרדת לפני מותה מאש הבית, ומבקשת ממנה שתשמור על ילדיה. בקלבריה שבאיטליה נהגו לכבות את האח בשעה שבעל הבית נפטר; כך הלך עימו גם אורו.
האל הראשון שדאג לכינון תא משפחתי אצל שבטי האינדיאנים היה אל האש, שנקרא "האל הזקן". אפילו היום, בעידן הנצרות, משמשת הלהבה כאל האמיתי של רבים מתושבי מרכז אמריקה. בכפר נידח בהרי פואבלה במכסיקו, אל האש, המשפחה והשבט. טסואיל (TECUIL), הוא מרכז הפולחן בבית. הוא זה המרכז את הידע השבטי, החיק שאליו מופנות תחינות המשפחה, הגורם החייב לברך כל זוג חדש, ולהילחם נגד מזיקים היוצאים לתקוף את תושבי הכפרים.
בקצהו השני של העולם מספרת אגדה הודית, על נערה שישבה לתומה ליד האח והרתה מעץ שנגע בה. אגני (AGNI) אל האש והשמש ההודי, המגן על בני הבית, הוא "האדון שלעולם אינו יוצא לדרך". אותו אל נקשר גם במשמעות שונה של האש: כסמל של טהרה. "חוסר הטוהר מסלק את אגני בעל הלהבה הנקיה, הנצחי, המאיר, המטהר, הנערץ". אגני הכל יכול נחשב בהודו לכוח הנותן חיים, שמתקיים אפילו במים. הוא סמל לאהבת בני אנוש ונצחיות האלים: "או, ידיד לכל בני האנוש! אתה טבור העמים, כעמוד איתן אתה מחזיק את האנשים". בתפיסה זו הוא מופיע כאש וכשמש. הוא אחד ויחיד, למרות שבדומה לשמש הוא נדלק וזוכה להופיע במקומות שונים.
הלהבה האנושית
הדמיון האנושי ייחס לאש תכונות רבות ומנוגדות. בצד היותה סמל מקובל לרוח האנושית, היא מוכרת גם כסמל למכשולים הניצבים בדרכו של האדם וליסורים שהוא חווה.
יחידי סגולה זכו לקחתה. פרומתאוס, הטיטאן הטוב, מסר אותה לבני האדם בניגוד לרצון אדוני האולימפוס, ושילם על כך ביסורים על הצוק הבודד. אך הוא היה רק הראשון. דמויות רבות אחרות מסרו עצמן כקורבן תמורת האש, שהיא לבדה יכלה להציל את עמם מהקרח הנורא.
"שלוש בריות קידמו את העולם: המים, הרוח והאש. המים הרו וילדו אפילה. האש הרתה וילדה אור…" (שמות רבא). היסוד הבראשיתי קשור לאור, לאנושות הנאורה. מולו עומד יסוד ראשוני אחר: מי תהום רבה. מים אלו, הבסיס לחיים, הם חלק מהחושך ומהאפילה. מימד האור, בניגוד לכך, מצוי בשמים, נחלתה של השמש שהיא אש והיא אור. אפילו התורה שניסו לציירה כסמל האור, תוארה כאש שחורה הכתובה על אש לבנה. כוונת הכתוב לא היתה רק דיו (שחור) וקלף (לבן), אלא צבע התהום ושקיפות האוויר, היינו, כל מרכיבי העולם.
"הרבה מאורות יש באור", נאמר במדרש ספר בראשית, ואכן סמלים רבים קשורים בו. "הברק הזה, אחד מתולדות האש של מעלה הוא, ומסוף הארץ ועד סופו מבהיק אורו" (במדבר רבא). השמש והברק נתפסו כבניה של האש ולא להיפך. האש נחשבה כ"מייצרת" את הברק ואת השמש. בתפיסתו הרוחנית של הרקליטוס היא הפכה לארייה (ARJE), שהוא כוח בסיסי שעליו עומד העולם, כוח שהפך את הצורך הפולחני ברוח, לאחת ממשמעויותיו הבסיסיות של הקוסמוס. מאוחר יותר כינה הולדרלין (HOLDERLIN) את האש: "רוח גהה המוסתרת בתבל", ובהקשר זה הפכה הלהבה למקבילה הסמלית של הרוחניות. היא הפכה מקבילה להכרה ולתרבות האנושית המנסות להתעלות מעל לחושך.אש נולדת בעץ
בתחילה היתה התפיסה פשוטה: בין אם הברק, השמש או הר הגעש הם מולידיה של האש או תוצאתה, האש, גרמי השמים והלהבה הפורצת מבטן האדמה, חד הם. היעלמה של השמש פירושה תום האש, והיעלמות האש פירושה תום השמש. המסקנה שהועלתה מכך היא, שעל-ידי האש שניתנה לאדם אפשר לקבוע סדרי שמים ותהום, כולל שליטה על הרי געש, מי מעיינות וגשם. תפיסה זו הולידה טכסי פולחן רבים שהמשיכו להתקיים גם לאחר שאיבדו את משמעותם המקורית, טכסים שניסו לשלוט ולהכתיב את סדרי העולם בעזרת האש.
משך אלפי שנים נחשב העץ כאוגר אש. שפשוף עץ בעץ אצל עמים שונים התקבל כמגע מיני בעל כוח הולדה. שבטים אינדיאניים בקליפורניה סברו שהאש עולה דרך שורשים וענפים, וכי השפשוף עוזר למשוך אותם משם.
בנומולוק (NOMOLUK), אי מקבוצת האיים הקרולינים, מסופר שהאלים עצמם הם שלימדו את תורת עשיית האש. השמש, אדון העולם, מסר אותה לציפור, וציווה עליה להביאה לאדמה במקורה. הציפור העבירה את האש השמיימית אל העצים שבצמרתם נחה, ובני האדם שחררוה משם כשחיככו את גזרי העץ אלה באלה.
וודות (המנונים הודיים) עתיקות מספרות על האש הנולדת בעץ כנבט בצמחים. כיוון שברצונה להיכנס לכל צמח, פורצות שריפות ביערות.
עץ שפגע בו ברק נחשב כהתגלמות כפולה של האש, שבה זכה המתבונן לראות במו עיניו איך נכנס האור האדיר לתוך הגזע. בקולומביה הבריטית, כשניסו הילידים לפגוע באויביהם, השתמשו בחיצים שעשו מגזרי עצים שבהם נגע הברק. חקלאים בסקסוניה נהגו להימנע מלשרוף באח הביתי גזעי עצים שנפגעו בברק, כדי שלא יאונה לבית כל רע. מנהג דומה התקיים הרחק משם, אצל שבטי הטונגה, בדרום אפריקה. מאידך, בשבט רודזי, כשפגע ברק בעץ, היו אוספים בטכס מיוחד את השבבים שנשרפו ומתפללים לשלומו של השבט. לאחר מכן היו שולחים חלקים מהגזע שנפגע לכל הכפרים, כמתנה אלוהית. שמש חדשה
פולחן אחר המקשר שמים וארץ והנהוג בארבע כנפות תבל, בנסיבות דומות, הוא חידוש השמש בפעולה מאגית. זהו נסיון להביא את האש לשמים על ידי הקרבת לב העץ שבארץ. חיצי עץ בוערים שנורו מעלה נועדו למשוך מטה את חיצי השמש. אמונתם של הקדמונים בכוחם של חיצי העץ הבוערים היתה כה עזה, עד שהשתמשו בהם גם כדי להפסיק את הגשם. עד היום מדליקים בכפרים שונים במכסיקו זיקוקים (נחש האש בשפת תושבי המקום), כדי לעצור את הגשם המאיים להציף את הכפרים ואת הגידולים.
פולחני חידוש האש ועצירת הגשם לוו תמיד בהקרבת קורבנות, בתפילות ובטכסי טהרה. האמונה המקובלת היתה שרק לאחר טיהור אפשר להשפיע על תבל ומלואה בעזרת פעולה מאגית. האש המטהרת היא האמורה לחולל את הנס המבוקש.
חידוש השמש, על-ידי שחרור האש שנאגרה בעולם שלמטה, נעשה בתאריכים קבועים בדרך כלל במעבר בין עונות השנה, שהטבע "חלש" (בדומה לטכסי ההתבגרות, כשהנערים פגיעים במיוחד).
האש המתחדשת מוצתת גם בתחילת ימי הקור (בנובמבר, בחלקו הצפוני של כדור הארץ), ולאש הזו קשר לעולם המתים. במאי, לעומת זאת, לפני שהחום, שמקורו בשמש, יהפוך לקיץ, מדליקים מדורות ומשליכים חיצים בוערים, כי השמש זקוקה לתוספת כוח לנוכח העונה הממשמשת ובאה. במהלך אותן חגיגות אירופיות הפכו העץ והשמש לגיבורי תרבות אלוהיים או לגיבורים שבטיים. בסקנדינביה ביכו את האל היפה בלדר שנפל קורבן לחץ המוות. השווייצרים סיפרו על וילהלם טל וחיציו, והסקסונים באנגליה שרו על רובין הוד. גיבורים וטכסים אלו מזכירים כמובן את ל"ג בעומר, חג שאופיו "השמש" עוצב לא לפני המאה ה-12.
בימים הקצרים ביותר בשנה – 25-21 בדצמבר, בצפון כדור הארץ, ובאותם תאריכים במהלך חודש יוני בחצי הכדור הדרומי – התבוננו התושבים באימה על אורך היום, האור והשמש המצטמקים והולכים, וחששו שהתהליך עומד להימשך, שהאפילה תכסה את היקום, וחושך וקור יהיו מנת חלקם. כדי למנוע את האסון הדליקו אש חדשה על הארץ, וקיוו שאש זו תחדש את כוחה של השמש בשמים. בתלמוד, במסכת עבודה זרה, מופיע תיאור יפה של אותה תחושה ראשונית, בחודש כסלו, לקראת היום הקצר ביותר בשנה: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח' ימים בתענית (ובתפילה) וכיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת".
במצרים ובסוריה הקדומה היו יוצאים כהני השמש ב-24 בדצמבר, בחצות, מהמקדשים הסגורים וזועקים: "הבתולה ילדה! האור הולך וגדל!" והיו מוציאים פסל בדמות תינוק, כדי להציגו בפני קהל המאמינים כאל-השמש הנולד.
כדוגמא נוספת אפשר להציג את מיטרה (MITRA), אל השמש הפרסי, שהיה מזוהה עם השמש והמאמינים כינוהו "שמש בלתי מנוצחת". יומו הקדוש נחוג ב-25 בדצמבר.
חג המולד הנוצרי נחוג בתחילה ב-6 בינואר, כשם שעדיין נוהגות כנסיות המזרח. העברת החג ל-25 בדצמבר חלה רק במאה הרביעית. הסיבה לכך, על פי עדותו של אחד מראשוני הנוצרים בסוריה: "היה מקובל אצל הפגנים לחוג יום זה, 25 בדצמבר, כיום הולדת השמש. בחגיגות השתתפו גם הנוצרים, וכשהבחינו חכמי הכנסיה בקשר שבין הנוצרים לחגיגות הולדת השמש, החליטו להעביר את חג המולד לאותו יום ולהמשיך להדליק אורים עד 6 בינואר.
חג המולד והולדת אל השמש כאש המחדשת את העולם לבשו צביון פולחני, ולו בטכסים, במדורות, בנרות ובאורות, שבאו להמחיש את הדלקת השמש על-ידי האדם באמצעות העץ, עוד בטרם תבלע אותם חיית התהומות. הטכסים ינקו מאותה תפיסה מאגית המקנה לאדם יכולת להשפיע על העולמות האחרים באמצעות פעולה דרמטית ומדויקת. לשם כך ובאופן סמלי סבבו כהני השמש במעגל, כדי להכריח אותה להמשיך בתנועתה הסיבובית. הם גם דאגו להדליק אש קדושה בשעת ליקויי חמה, כדי לאלץ את הכוחות שהשתלטו על השמש לשחררה.
ג'ורג' פרייזר מספר, שביער קמבודיה התגוררו, מלבד המלך האנושי ששלט על הממלכה, שני אלים-אנשים, נזירים המתרחקים מהבלי העולם. הם כונו מלך המים ומלך האש. מלך האש נחשב לחזק מביניהם בגלל שליטתו בשמש. על פי המסורת, ברגע ששלף אותו מלך כל-יכול (שלמעשה היה עני מרוד שחי מצדקה) חלק מחרבו המקודשת מהנדן, נפלה תרדמה עמוקה על אדם ובהמה. השמש הסתתרה, למרות שתפקידה היה להיות במרום השמים. אם תישלף החרב כולה, ייחרב העולם כשמתו המלכים, התגלמות האלוהות, שרפו המאמינים את גופם ושמרו ציפורניים ועצמות כסגולה למזל. קרובי ה"אלים" נמלטו באותה עת, כדי שהקדושה הקשה לא תיגע גם בהם.
הדמיון בין טכסי פולחן האש השונים ברחבי העולם היה רב, גם בארצות שביניהן לא היה כל מגע תרבותי. האדם ש"גילה" את סוד קיום השמש, דאג לחדשה, גם במחיר הקרבת קורבנות, שעה שהיה בכך צורך. לפנות בוקר, בשעת לידת השמש, התבונן המאמין בדם שאבד שעה שהשחר הפצוע כיסה בכתם דם ענק את עין השמש. הוא ידע שאת הדם יש להשיב ליקום, והוא החזירו בקורבנות. הקורבנות והמדורות היו מלווים בתפילה, במשחקי גורל ובניחושים. משחקי הגורל באו להמחיש עד כמה גדולה הסכנה, ועד מכה עשויות קוביות המזל לסייע לאש לחדש את פני העולם. במסגרת טכסי הטהרה, שהיוו חלק מחגיגות חידוש האש, סולקו בארצות רבות חולים וזרים מהמחנה. היה זו הטבלה באש שדמתה כביכול לטבילה במים. כך, בשירת המנונים ותחינות, ציפו לשמש העולה.
במכסיקו, בין המאות ה-5 לפני הספירה וה-7 לספירה, התקיימה אחת התרבויות המרשימות של היבשת – טאוטיווקאן (TEOTIHUACAN). תושבי המקום סיפרו שהשמש נוצרה ונולדה בעיר האלים, ולכן הפכה עיר זו מרכז לכל התרבויות. על פי המקורות שהשתמרו "ארבעה ימים בערה האש בטאוטיווקאן והאש בערה בתוך התנור המוליד שמש". המיתוס מוסיף ומספר על חולה במחלת עור, בחיר האלים, שקפץ למדורה. בדרך זו ניתן ביטוי לסילוק חולי "מחלת השמש" בטכסי הטהרה. בשריפה הפיסית של האל החולה נוצרה השמש. קורבנות האדם יצרו לאחר מכן את תנועת השמש.
ב-21 ביוני חוגגים האינדיאנים בדרום היבשת את האינטי-ראימי (INTI RAIMI), שפירושו חג השמש. בחגיגות אלו שורפים עצים וכלי בית כדי שהשמש תצא מהסכנה. אש עברית
מנהגי חנוכה זכו במקורות היהודים לנימוקים שונים מלבד נס פך השמן: "ומה ראו להדליק את הנרות? אלא בימי מלכות יוון שנכנסו בית חשמונאי להיכל, שבעה שיפודים של ברזל היה בידם, וחיפום בעץ והדליקו בהם את המנורה" (מגילת תענית וגם מנחות ופסיקתא רבתי). ספר יוסיפון מספר: "ויהודה בן מתיתיהו וכל עדת החסידים אשר היו עימו באו לירושלים ויהרסו את כל המזבחות אשר בנו הערלים ויטהרו הבית… ויערכו עצים ואש מהאבן אשר על המזבח…" גם אש משמיים וגם טכסי טהרה.
באגרות לגולה מספרים על משמעות "סוכות של כסלו", הכוללים טהרת המקדש וחידוש האש כשם שנעשה בימי עזרא ונחמיה (ספר מכבים). "… וכשאוכלו נתחי הקורבן אמר נחמיה לשפוךאת שיירי המים על אבנים גדולות וכעשות הדבר הזה עלתה להבה וכזרוח האור לעומתה מעל המזבח, כבתה". והמעשה בנחמיה קשור לחודש כסלו. כמקובל היהדות, שרידי החגיגות הפגאניות התקשרו לתולדות העם, במיוחד לאותם הפרקים שבהם זכה לחירות. הסיפורים המיתולוגיים הפכו בדרך זו לפרקי היסטוריה, ואש השמש המתחדשת הפכה לאש החירות וטהרת המקדש. במסכת עבודה זרה מתקשרת ה"קלנדא" של כסלו (ח' ימים) לתקופת "סטרנורא", היינו חגיגות האש של סטורנוס שהיה, בדומה לכרונוס היווני, אל הזמן והממונה על הזמניות.
האדם עמד עוד בתחילת התודעה חסר אונים מול תופעות שאינן בשליטתו. הוא הביט באימה בבלתי נמנע ובבלתי ידוע, והחליט שהוא יהווה גורם בעולם. הוא יחזור על מעשה בראשית ויכריח את האלים לנהוג על פי הנחיותיו. את כל אלה יוכל לעשות אם יגלה את סוד הקשר שבין הדברים וידע להשתמש בסוד. הרבה שנים חלפו מאז, מדורות הוצתו ומים נשפכו בטכסים רבים. חויית היסוד, הגורסת שהאדם יכול לכפות על האלים לנהוג על פי החלטתו, לא השתנתה. ההבדל היחיד הוא ששם האלים הוחלף. כיום מכונים סודות האלים "רזי הטבע", והמקדשים הפכו למכוני מדע ומחקר שבהם מנסה עדיין האדם להבין ולהשפיע. נסיונות אלה חוזרים שוב ושוב, גם כשידוע שהעולם אינו מגלה בקלות את סודותיו.
ידוע שהעולם אינו מגלה בקלות את סודותיו.
|
