| בני משפחת ברטל שכרו קרוואן ויצאו לחרוש את הרי הרוקי שבקנדה, חצו את הגבול לארצות הברית, נפעמו מהטבע הנהדר ונסעו ימים ארוכים בכבישים לא נגמרים. חוויה של פעם בחיים |
|
|
|
|
הירשם/י לניוזלטר אתר מסע אחר "שבוע שבוע" - הרבה עניין וללא תשלום
|
|
|
|
עשר שנים אנחנו ושכנינו במושב מדברים על טיול קרוואנים בארצות הברית ובקנדה. מכיוון ששני ילדינו הבוגרים נולדו בהפרש של שבועיים בלבד, הסכמנו שנצא לטיול כזה כשיגיעו הילדים לגיל בר מצווה. באיחור של שנה, החלטנו לצאת למסע שעליו חלמנו. חיים רק פעם אחת.
עשרה ימים לפני תום שנת הלימודים עזבנו מקומות עבודה למשך חודשיים תמימים והוצאנו את הילדים — שחר (בן 14.5), עמיר (בן 13), יעל (בת 10) ואודי (בן 5) — מבית הספר ומהגן. ארזנו את מיטלטלינו הלא רבים וטסנו לניו יורק עם משפחת צדוק השכנה, שלה שלושה ילדים בגילים דומים. מניו יורק, אחרי כשעתיים של המתנה, המשכנו לסיאטל (Seattle). התוכנית היתה לשכור בסיאטל קרוואן לכל משפחה (שם המחיר היה הנמוך ביותר), ובחמשת השבועות הראשונים לטייל בו בחוף המערבי של קנדה וארצות הברית, בין הנופים הייחודיים והמרחבים הבלתי נגמרים. את שלושת השבועות האחרונים של הטיול בילינו בוואן רגיל בחלק המזרחי, האורבני יותר, בוושינגטון ובניו יורק.
הרי הרוקי בקנדה: סע לאט
החלפנו בית גדול במושב תלמי מנשה בבית קטן על גלגלים. לאף אחד אין חדר משלו, וה"בית" כולו הוא חלל אחד - בראשו תא הנהיגה, מאחוריו כיסאות הנוסעים שהופכים למיטות בלילה, מרחב המטבח, השירותים והמקלחת ומרחב השינה של ההורים. לכולם מחשב אחד, שבו משתמשים לניווט ולמציאת אטרקציות. על פרטיות אפשר לחלום רק בתא השירותים.
המבוגרים הבינו שהם רואים את המראות
האלה אולי פעם בחיים. הילדים קיבלו את הנופים
בטבעיות, כמו שהם מקבלים כל דבר
מסיאטל עלינו עם הקרוואן על מעבורת לאי ונקובר (Vancouver) בקנדה, וממנו במעבורת שנייה לעיר ונקובר. משם יצאנו למסע אל תוך הטבע הפראי שיש לאמריקה הצפונית להציע: נסענו להרי הרוקי (Rocky Mountains) הקנדיים. הדרך אל ההרים נקראת Sea to Sky, והיא הממה אותנו בצבעי הכחול העזים של האוקיינוס והאגמים, בירוק של היערות ושל משטחי העשב, ובהרים הגבוהים המשורטטים בצורה שטרם ראינו כמותה. הרי הרוקי מכוסים שלג גם בשיא הקיץ, האגמים צבועים בכחול־סגול מעולם אחר, שמקורו בחומר שמצוי בקרחונים שמסביב. השמש שוקעת שם סמוך לאחת בלילה, כל עמק הוא עמק, כל הר הוא הר.
טיפסנו לאט על ההרים בשל דלילות האוויר בגבהים, לנו בחניונים בין עצים עבותים, נזהרנו מפגישה עם דובי גריזלי אימתניים. כל יום חשף מראות שטרם ראינו וזימן הרפתקאות לא צפויות. יום אחד עלינו ברכבל בהרי הרוקי עד לתחנה הכי גבוהה שלו, והמשכנו לטפס לאט לעבר הפסגה. פתאום ראינו ענן ענקי וקיר גשם מתקרב עימו לעברנו. פנינו אחורה ורצנו את כל הדרך למטה. הגענו למבנה רגע לפני שסערה פקדה את האזור לשעה ארוכה.
אף שמשפחתנו מורגלת בטיולים של כמה ימים בג'יפ המשפחתי, בשבוע הראשון היה קשה מאוד להתרגל לצפיפות הרבה וליחד הבלתי פוסק, אך נופי הרים נישאים ויערות שנשפכים לחופי האוקיינוס השקט - ובעיקר ההבנה שצפויים לנו עוד שבעה שבועות של טיול משותף - שכנעו כל אחד מאיתנו להוריד טונים ולהסתגל לחיים ב"מעברה" שלנו.
 |
| יאיר, עפר ושחר אוכלים גלידה. חוץ מגלידה, שנאכלה בכמויות מסחריות ממש, הכנו לעצמינו את כל הארוחות |
הילדים, שהתכוננו לנסיעות הארוכות, לקחו איתם ספרים, חוברות סודוקו ומשחקי מחשב ודאגו לצרוב עשרות שירים לדיסקים. אריק איינשטיין ליווה את כולנו לאורכה ולרוחבה של אמריקה הצפונית. הביטלס הצטרפו אף הם, שרית חדד הנעימה בקולה, שירי הפסטיגל, דיג דיג דוג, שלום חנוך ואחרים, כולם הצטרפו אלינו ונהנו מהצפיפות המקרבת. גם הגשש החיוור הצחיק אותנו, כל משפחה עבדה על רעותה אינסוף פעמים, ואת הימים והנסיעות הארוכות מילאנו בשירים יחד, בחוויות, בנופים, בסיפורים על ילדותנו, על תולדות המשפחה המורחבת, על הצבא, על הלימודים, על העבודה ומה לא. גילינו שהילדים שלנו נחמדים ושכיף לטייל איתם בעולם.
ארצות הברית: המערב הפרוע
מקלגרי (Calgary) שבדרום שרשרת ההרים הקנדית המשכנו דרומה וחצינו את הגבול לארצות הברית ולפארק גליישר (Glacier National Park) שבחלק האמריקאי של הרי הרוקי. פנינו לדרום־מזרח ונסענו לפארק ילוסטון (Yellowstone National Park) שבמדינת וואיומינג (Wyoming). ישבנו סביב המקום של הגייזר הזקן והנאמן וחיכינו עם כל שאר המטיילים עד שיואיל להתפרץ. הגייזר פורץ מהאדמה לגובה של עשרות מטרים בערך מדי שעה וחצי, וכשעשה זאת, פצחו כל המבקרים במחיאות כפיים סוערות. זה היה מרשים, אך הפארק הזה מתויר מאוד, אולי יותר מדי.
לאחר שהות של כמה ימים בעיירה הנהדרת ג'קסון (Jackson) נסענו דרומה בכבישים ראשיים מעולים, חצינו עיירות אמריקאיות טיפוסיות שבהן מתרכזת כל הפעילות סביב כביש ראשי יחיד, עצרנו בתערוכות ובאטרקציות מזדמנות ועברנו ברבים מהפארקים הלאומיים המדהימים שביוטה (Utah) ובאריזונה (Arizona). הנופים השתנו, ולעינינו התגלה המערב הפרוע של אמריקה: מישורים מדבריים מרהיבים שנמשכים עד האופק, צבועים בצהוב כהה, וסלעים בגובה רב שנישאים מהם במאונך כמו קִני נשרים ענקיים. בנופים הללו, בשמורת הנוואחו (Navajo National Monument), פגשנו גם אינדיאנים שרצו להישאר על השטח שבו חיו אבותיהם. הם נותרו להתגורר בשמורות, בבתים הנראים כפסיפס של פח ואזבסט, ולא נראו כלל כמו אלה שרואים בסרטים, רכובים על סוסים ועטורים נוצות צבעוניות וצבעי קרב. לנו היה נראה שעליבות שורה בכל.
 |
| הגייזר בפארק ילוסטון פורץ מהאדמה לגובה של עשרות מטרים מדי שעה וחצי. המבקרים מגיבים במחיאות כפיים סוערות | צילום: סשה בורקרד |
ביקרנו בגרנד קניון (Grand Canyon), בברייס קניון (Bryce Canyon) ובפארקים נוספים ועמוסי מבקרים, אבל אהבנו במיוחד דווקא את פארק דד הורס פוינט (Dead Horse Point State Park) הבלתי מטויל. לנו לא היה ברור למה הוא ריק. הבטנו בנהר קולורדו (Colorado) מתפתל מאות מטרים מתחתינו, ומאחר שהיינו לבדנו, השתוללנו וצעקנו אל תוך הקניון, והטבע החזיר לנו תשובה בהד. פתאום שמענו צעקות חזרה. התברר שהיינו רק כמעט לבדנו. מלבדנו היו שם עוד ישראלים שהגיעו לטייל באזור על אופנועי הארלי דייווידסון אימתניים.
המבוגרים הבינו שהם רואים את המראות האלה אולי פעם בחיים, אולי מעט יותר. הילדים קיבלו את הנופים בטבעיות, כמו שהם מקבלים כל דבר. הם ביקשו לפוש באטרקציות שונות, רצו לראות ערים, בתים, מקדונלד'ס. לאט לאט למדנו לשזור בין אתרי הטבע גם אטרקציות לילדים כמו לונה פארק, רכיבה על סוסים, טיול אופניים עירוני או בילוי במקומות שראינו בדרך. נכנסנו לפארקי השעשועים, לאולפני יוניברסל ולסיקס פלאגז. לגדולים נתנו להסתובב שם לבדם. לאודי, הקטן שלנו, הלבשנו חולצה, ועליה רשמנו את מספר הטלפון שלנו. לימדנו אותו לומר באנגלית: "סליחה, זה מספר הטלפון של ההורים שלי, תוכלו להתקשר אליהם?". הוא היה מבסוט, הסתובב בין אנשים ואמר להם את השורה שלו.
החלפנו בית גדול במושב בבית קטן על גלגלים.
ה"בית" כולו הוא חלל אחד - תא הנהיגה,
כיסאות שהופכים למיטות בלילה, מטבח, מקלחת
ומרחב השינה של ההורים. על פרטיות
אפשר לחלום רק בתא השירותים
חוץ מגלידה, שנאכלה בכמויות מסחריות ממש, הכנו לעצמנו את כל הארוחות. ערכנו שולחנות מפוארים של אוכל, יותר מאשר בבית. לכל אחד היה תפקיד: הילדים היו אחראים על עריכת השולחן ועל פינויו בסוף הארוחה. לנו היה זמן לתבל, לחשוב על האוכל ולהגיש אותו כהלכה. כל ערב עברנו על התוכנית של היום למחרת וסיכמנו אותה. למרות החששות, מריבות בין המשפחות פשוט לא היו.
התרגלנו לחיות, לישון, לאכול ולהתקלח בקרוואן. יום עזיבת הקרוואן היה טראומטי לכולנו. התרגלנו אליו ואהבנו אותו. הוא סיפק את כל צרכינו והפך ממש לבית חם. אם בתחילת הטיול היה קשה להסתדר יחד, הרי שבהמשך הפכנו למשפחה קרובה יותר מזו שיצאה לדרך כמה שבועות קודם לכן. לקראת סוף אוגוסט חזרנו לארץ. היום המשפחה שלנו משפחתית יותר. למדנו לעבוד כצוות, ואנחנו מצפים בקוצר רוח לטייל עוד כמשפחה, בטרם יתחילו הילדים את שירותם הצבאי. העולם הוא יפה, יפה מאוד, והמרחבים קוראים לנו לנדוד.
מפת המסלול
להגדלת המפה לחץ כאן
למפה בקובץ PDF |
|
עפר ברטל - עורך דין, מתמחה בדין פלילי שותפים למסע: יפעת והילדים שחר, עמיר, יעל ואודי, ומשפחת צדוק השכנה: יאיר, הדס, שירלי, עומר ודניאל |
|
נוסעים לארצות הברית? בדקו הצעה במרכז לנסיעות >>
|
|
|
|
|
|
|
|
הירשם/י לניוזלטר אתר מסע אחר "שבוע שבוע" - הרבה עניין וללא תשלום
|
|
|
|
|
|
|
כתבות נוספות מארצות הברית
|
|
|
|
|
 |
הדפסה |
|
 |
שלחו כתבה |
|
 |
|
הוסף תגובה
|
|
|
|
|
מידע מעשי (או איך מגשימים את החלום)
אשרות וטיסות
אין צורך באשרת כניסה לקנדה. יש צורך באשרה לארצות הברית. אנחנו הגשנו בשגרירות בקשה לקבלת אשרה חצי שנה מראש. אפשר גם פחות מזה, אך התהליך ארוך ומורכב.
לתיבה המלאה>>
טיפים לנסיעה בקרוואן
ההתלבטות: ההתלבטות הגדולה ביותר שלנו (ושל משפחות אחרות שפגשנו בדרכים) היתה אם לטייל בקרוואן או להעדיף טיול ברכב פרטי בין מוטלים ברחבי היבשת. בשלושת השבועות האחרונים טיילנו בלי הקרוואן, והטיול נעשה מסובך הרבה יותר: היה עלינו לחיות על מזוודות, למצוא כמה פעמים ביום מסעדות, ובעיקר למצוא מדי יום מקום נקי, סימפטי וזול להניח בו את ראשינו עם בוא הערב (וזה יכול לקחת יותר משעה: יש לבדוק שהחדרים מתאימים ועניינים נוספים). לסיכום - טיול כזה הוא מתיש, נוח הרבה פחות ולא זול יותר מטיול בקרוואן.
איך שוכרים: את הקרוואנים ניסינו להזמין באמצעות האינטרנט כשתכננו את הטיול. התברר לנו שהמחירים גבוהים מאוד. על פי המלצה של חברים נפגשנו עם חברה שמתמחה בטיולי קרוואנים ונקראת "מוטורהום". הם השיאו לנו עצות יקרות מפז על אודות מסלול הטיול ועל דברים אחרים, והעיקר, הם הצליחו לסדר לנו עסקת השכרה זולה בעשרות אחוזים מזו שהשגנו אנו. הרכב נשכר מחברת Cruise America, ששולטת בשוק זה. ככל שמזמינים זמן רב יותר מראש, אפשר להשיג דילים טובים יותר. כשמקבלים את הקרוואן כדאי לבדוק ביסודיות שכל המערכות פועלות כראוי.
מחירים: טיול בקרוואנים הוא יקר. השכירות עלתה כ־120 דולר ליום למשך חמישה שבועות. הביטוח עלה בסיכומו של דבר עוד כ־1,500 דולר לכל הטיול. הקרוואן גם צורך דלק רב. לנו עלה הדלק 70־100 דולר ליום. האוכל עלה הרבה, הכניסה לאתרים, והיו הוצאות רבות נוספות. בחוף המזרחי עסקנו גם בספורט הלאומי (שופינג) ושהינו במרכזי קניות ענקיים עד שנקעה נפשנו והתרוקנו חשבונותינו. לדעתנו, הטיול עלה (כולל כרטיסי הטיסה היקרים ובלי קניות) כ־22 אלף דולר למשפחה לפחות. אפשר להוזיל אותו עוד, אך לא במידה ניכרת. בתוך החניונים כרטיס AAA נותן הנחה, וכרטיס כניסה משותף לכל הפארקים בארצות הברית מוזיל את העלות.
רישיון ונהיגה: אין צורך לעבור טסט מיוחד לצורך נהיגה. יש להצטייד ברישיון נהיגה ישראלי ובינלאומי. בקרוואן יש לנהוג בזהירות (כמובן) ולהביא בחשבון את אורך הרכב, רוחבו וגובהו. נהגנו במשותף - הגברים והנשים - והספקנו אפילו לקרוא חומר רב במהלך הנסיעות. סך הכל נהגנו כ־15 אלף קילומטר.
המערכות בקרוואן: יש להתרגל למערכות בקרוואן, להתרגל להתחבר בחניונים לחשמל, מים וביוב ולהתנתק מהם בבוקרו של יום. ההתרגלות אורכת זמן קצר ביותר. המערכות פשוטות, וכל אחד (אפילו אני) יכול להפוך למומחה בהפעלתן לאחר תרגול אחד. אפשר גם ללון בצד הדרך בלי להתחבר לתשתיות, אך במקרה כזה יש לרוקן את הביוב ולמלא מים בבוקר בחניון כלשהו תמורת כמה דולרים.
חניונים: את הקרוואן אפשר לעצור בצד הדרך במקום נוח או לשהות בו באלפי החניונים הפזורים בכל רחבי צפון היבשת. מקומות החניה מוסדרים בכל פארק גם לכלי רכב ארוכים, והשהייה והתנועה נוחות מאוד.
פנים הקרוואן: הקרוואן ששכרנו היה ארוך — כתשעה מטרים, ורוחבו שני מטרים וחצי. הוא לא היה גדול, אך היה בו מקום לשישה אנשים. יכולנו לישון בנוחות, להתקלח, להכין אוכל (תנור, מיקרוגל, מקרר), להתעמל בבוקר - הכל בקרוואן. יש גם ארונות ושטחי אחסון גדולים.
קלקולים: לחברה נקודות שירות רבות. אפשר לפנות אליהם בכל שאלה, והם מטפלים בכל בעיה בלי תוספת מחיר. אפילו במקרה של פנצ'ר מזמינים אותם. החברה אינה מתירה לשוכרים לבצע פעולות תחזוקה כלשהן בעצמם.
אוכל: כשהגענו לחניונים, יצאנו (הגברים הציידים) להצטייד בסופרמרקטים מקומיים. קנינו מים לשתייה, אוכל ושאר מוצרים לפי רשימה שהרכבנו. עם המצרכים הכנו לעצמנו את כל הארוחות.
מים: קנינו מים מינרליים לשתייה. בכל חניון מתחברים לצינור מים זורמים. לפני שיוצאים מהחניון ממלאים את מכלי המים.
חשמל: חלק מהשקעים מופעלים על ידי המצבר, וחלק דורשים הפעלה של הגנרטור. ברוב החניונים אפשר להתחבר לחשמל. אם אין - מפעילים את הגנרטור.
ציוד מהבית: הגענו לארצות הברית עם מעט מאוד ציוד (ארבעה צ'ימידנים לכל משפחה וכמה תיקי גב קטנים). לקחנו בגדים שימושיים ופשוטים בלבד. החלטנו שלא לשכור את הערכות האישיות של מצעים וכלי אוכל ממשכירי הקרוואנים, ובמקום זאת רכשנו אותם בעסקה טובה בסיאטל וחסכנו ממון רב. כשעזבנו את הקרוואן שלחנו ציוד רב לארץ בשני ארגזים גדולים מהחוף המערבי.
כביסה: מדי כמה ימים כיבסנו את הבגדים והמצעים באוטומטים הפזורים בכל רחבי המדינה ובחניונים.
ניווט: לקחנו מחשב נייד מצויד בתוכנת ניווט של אמריקה הצפונית (של Microsoft). את התוכנה אפשר לחבר למערכת ניווט לוויינית (GPS), אך אנחנו השתמשנו רק במפות של AAA ובתוכנה, והיא הקלה עלינו במציאת מקומות לינה, אטרקציות בסביבות המסלול וכדומה.
נכים: יש קרוואנים שמותאמים למוגבלי תנועה, ובכלל, כל ארצות הברית וקנדה נגישות לנכים במידה מעוררת הערצה: בכל פארק יש מסלול מיוחד, נכים לא מחכים בתור, יכולים להיכנס לכל אטרקציה ועוד.
|
|
