אמנות המסע: אושר להמונים

ההצלחה המסחרית המסחררת ברחבי העולם גרמה לכך שדה בוטון נטש את המסלול האקדמי והחליט להתרכז בכתיבה. ספריו הבאים, "איך פרוסט יכול לשנות את חייך" ו"פילוסופיה – מדריך לאושר" נחשבים ניסיון נועז להפוך טקסט מסובך ומורכב לא רק לשווה לכל נפש, אלא גם למדריך מעשי לחיים.
כיום, בשנות הארבעים שלו, דה בוטון הוא תעשייה. הוא לא מסתפק בעולם הספרות, ופעיל גם בטלוויזיה — הוא כתב והגיש סדרה על פי "פילוסופיה — מדריך לאושר", שגם שודרה בישראל, ספרו "איך פרוסט יכול לשנות את חייך" הפך לסרט עלילתי בכיכובו של רלף פיינס, וספרו האחרון, "חרדת סטטוס" (Status Anxiety), רק ראה אור בבריטניה, וכבר מלווה בסדרת טלוויזיה.

לא לשווא הוא נחשב לאחד מאלה שהוציאו את הפילוסופיה מהאקדמיה והפכו אותה למצרך להמונים. הגישה הזו זיכתה אותו בפופולריות רבה, אבל גם בביקורת מצד אנשי מקצוע, שטוענים בתוקף שהוא מרדד ומפשט את הפילוסופיה יתר על המידה. טענות אלו לא מנעו מממשלת צרפת להעניק לו לפני כשנה את התואר הרם של "אביר מסדר הספרות והאמנות".

הדוכס שלא יצא מהבית
ב-2002 יצא לאור בבריטניה ספרו של דה בוטון "אמנות המסע", בו המשיך לעסוק במרדפם של בני האדם אחר האושר ובאופן שבו הוא גורם להם לעזוב את בתיהם ולנסוע למקומות רחוקים, בתקווה ששם יהיה טוב יותר. הספר בוחן את אקט הנסיעה על שלביו השונים: בחירת היעד, הציפיות, ההכנות, הנסיעה עצמה, המפגש עם המקום (על תחושת האכזבה שמופיעה לעתים קרובות), השיבה הביתה והזכרונות.
את "אמנות המסע" פותח דה בוטון בסיפורו של הדוכס ד'זאסנט, גיבור הרומן "כנגד הטבע" ("A Rebours", 1884), מאת הסופר הצרפתי הויזמן: ד'זאסנט

התגורר בגפו באחוזה גדולה ליד פריז, ורק לעתים רחוקות יצא מביתו, שכן ניסה להימנע ככל האפשר מלהיתקל בטפשותם ובכיעורם של בני האדם. אלא שיום אחד התעורר בו רצון עז ומפתיע לנסוע ללונדון — תיאורי הבירה האנגלית באחד מספריו של צ'רלס דיקנס הקסימו כל כך את האציל הצרפתי, עד שהורה למשרתיו שיארזו מיד את מזוודותיו. בהגיעו לפריז רכש כרטיס לרכבת הקרובה ללונדון, אולם נותרו לו כמה שעות פנויות עד יציאתה.

ראשית נכנס הדוכס לחנות ספרים המתמחה בספרות אנגלית, ולאחר שיטוט מעמיק בין המדפים רכש את מדריך "בדקר" למטייל ללונדון. הוא דפדף בספר והתמוגג למקרא תיאורי המקומות הממתינים לו מעבר למצר למנש. לאחר מכן נכנס לבר שמרבית לקוחותיו היו אנגלים, ונפעם מן האווירה והדמויות שמילאו את המקום. משם המשיך למסעדה אנגלית והזמין מרק זנב שור, דג מעושן, צלי בשר ותפוחי אדמה, לגם בירה וקינח בגבינת סטילטון.

ככל שקרבה שעת יציאת הרכבת, חש ד'זאסנט שחולשה פושטת באיבריו לנוכח המחשבה שבמהרה יהיה עליו לרוץ אל הרכבת, להיאבק על סבל שיישא את מזוודותיו, להיאנק על גבי מיטה זרה, לעמוד באינספור תורים, ולטלטל את גופו העדין מאתר תיירותי אחד למשנהו. "האם לא הייתי למעשה בשעות האחרונות בלונדון? הרי נשמתי את הריחות, טעמתי את האוכל, ראיתי אנגלים וספגתי את תחושת המקום! מה יכול כבר להעניק לי ביקור של ממש, חוץ מאכזבות?", שאל ד'זאסנט את עצמו ונזף ברוח השטות שנכנסה בו וגרמה לו לחשוב ש"טיול לחו"ל הוא דבר חיוני, מעניין ומועיל". הדוכס הצרפתי שב לביתו ולא יצא ממנו עוד.

אין סיכוי להיות מאושרים
"ד'זאסנט זה אתה?", אני לא מתאפק ושואל את דה בוטון. הוא נהנה בעליל מההשוואה: "ההכנה, הפנטזיה, הציפייה — אלו החלקים החביבים עלי בכל טיול. לא שאני חושב שעדיף לשקוע בכורסה ורק להפליג בדמיון למקומות אחרים — לדעתי חשוב לצאת לחו"ל, ולו רק בכדי להיווכח עד כמה האופק שלנו צר ויכולת ההבנה שלנו מוגבלת. טיול בארץ זרה הוא שיעור מצוין בענווה.
"לא מצאתי מדריך טוב יותר לחיים ולמסעות מארתור שופנהאואר, הפילוסוף הגרמני בן המאה ה־19, שטען כי בני האדם טועים בחשבם שמטרת קיומם היא להיות מאושרים. היכולת שלנו להיות מרוצים מחיינו תגדל דווקא אם נשלים עם העובדה שאין לנו סיכוי להיות מאושרים. הוא לא רצה לייאש אותנו, אלא לשחרר אותנו מציפיות שמנחילות רק מרירות. הרי צריך רק להביט על מציאות חיינו על מנת להיווכח שהעולם לא נוצר כדי לעשות אותנו מאושרים".

אם כך, תעשיית התיירות מנצלת באופן ציני את החיפוש שלנו אחר אושר?
"בדיוק. אנחנו לא יודעים איפה האושר, וסוכני הנסיעות מנצלים את אי הבהירות שלנו לגבי מקום הימצאו. הם מדפיסים חוברות עם חופי זהב, מים כחולים, דקלים וערסל, ואומרים לנו שמה שיעשה לנו טוב, זה שבועיים באי באלי. אבל המקום — יפה ואסתטי ככל שיהיה — הוא לא התשובה אם אנחנו מדוכדכים בגלל בעיות באהבה או בעבודה. גם אני נפלתי למלכודת הזאת והזמנתי שבוע נופש בברבדוס. המקום אכן נראה יפה כמו בתמונות, אבל דבר אחד לא כתבו בחוברת התיירות: שאני לוקח לשם גם את עצמי. הפחדים, הדאגות, הבעיות, מצבי הרוח —  כל אלה ליוו אותי גם שם.

"אנחנו מוכנים להשלים עם חוסר אושר בחיי היומיום, אבל אין דבר יותר מדכדך מאשר לצאת לטיול, שאמור לעשות אותך שמח וטוב לב, ובמקום זאת לריב עם בת הזוג שלך איפה המפתח לחדר. חופשה יכולה להיות תזכורת טרגית־קומית לכל מה שמשובש בחיים שלנו. הפילוסופים הגדולים שהעדיפו חיים בתוך גיגית העבירו לנו מסר ברור שדברים חיצוניים כמו נופים וחפצים הם אינם המקור לאושר, כשם שהיעדרם אינו הסיבה לסבל שלנו".

לא להסתפק בגלויה
דה בוטון מצדד בקריאת ספרות יפה ובהתבוננות בציורים כאמצעי לבחירת יעד נסיעה והכנה לקראתה. הוא עצמו למד לאהוב את פרובאנס לא בזכות האתרים והנתיבים זרועי הכוכבים שסיפק לו מדריך מישלן, אלא בזכות ציוריו של ואן גוך, מהם למד כיצד להתבונן בנופים שנגלו לעיניו. הוא חסיד קטן של מצלמה ומסרטה וממליץ בחום לנסות ולספוג את חוויית המקום דווקא באמצעות רישום או כתיבה.

"אנחנו לוחצים על הכפתור במצלמה מתוך רצון לחרות את המקום בתוכנו ולהאריך את חוויית הטיול חודשים ושנים לאחר מכן. ג'ון רסקין, שפרסם באמצע המאה ה־19 שני ספרי הדרכה לציירים מתחילים, אמר שהדרך היחידה בה אנחנו יכולים לשמר יופי היא על ידי כך שנבין אותו. צילום הוא פעולה פסיבית ואוטומטית — מי שאינו צלם מקצועי לא יתבונן בעץ, מיוחד ככל שיהיה, יותר מדקה אחת, ושום דבר לא ייספג בתוכו. אבל אם ינסה לצייר את העץ, הוא יהיה זקוק לפחות לעשר דקות שבמהלכן יתבונן בו וישאל את עצמו כל מיני שאלות: 'מה גוון העלים?' או 'איך השורשים משתרגים מן האדמה?'.

"איכות הציור כלל אינה חשובה. רסקין המליץ לא רק לצייר בזמן הטיול, אלא גם לכתוב. רובנו מסתפקים בגלויה שעליה אנחנו משרבטים טלגרפית 'הנוף היה מדהים', אבל אם נתרגם את החוויה למלים, ונשתמש במונחים פסיכולוגיים כמו אילו אסוציאציות עלו במוחנו כשהשקפנו על העמק ומה התחושות שהתעוררו בנו, הקליטה תהיה אחרת. משפט כמו 'האדמה נראתה ביישנית' יאפשר לנו להבין טוב יותר מדוע המקום ריגש אותנו".

טיול בטרמינל
כשהוא במצב רוח מלנכולי, נוסע דה בוטון לשדה התעופה הית'רו בלונדון. שם, בקומה השנייה בטרמינל שתיים או במרומי הקומה העליונה של מלון רנסנס

הסמוך, הוא מבלה שעות ארוכות בהתבוננות במטוסים ממריאים ונוחתים. "כשאתה חש לכוד ותקוע", הוא מסביר, "אין מראה מעודד יותר מבואינג 747 שנוסק לשמים. מטוס הוא בעיני התגלמות התנועה בשיאה. הידיעה שתמיד יש מטוס שממריא לציריך או לפריז היא התרופה שלי נגד מצבי ייאוש ודיכאון. העוצמה הטכנולוגית הזאת שמממריאה אל על מעודדת אותי לחשוב שגם חיי הפרטיים יצליחו להמריא".
לא רק שהוא מפיק הנאה עילאית מעצם קריאת חוברת מועדי ההמראות והנחיתות של בריטיש איירווייז, עצם הטיסה הוא עבורו זמן אידיאלי למחשבה. "מטוס, אונייה וגם רכבת הם מקומות אידיאליים להתבוננות פנימה ולצמיחת רעיונות. כשאנחנו נמצאים בביתנו, כותלי הבית והרהיטים כובלים אותנו משום שהם משדרים לנו קביעות וכאילו מעבירים מסר של 'לא תוכלו לשנות ולהשתנות כי גם אנחנו לא משתנים'. אבל ברכבת הדוהרת או במטוס שהשאיר על הקרקע את כל אויבינו וצרותינו, מוחנו מסוגל להשתחרר. אפילו חדר זר במלון בעיר מגורינו יכול לשחרר אותנו מקיבעון מחשבתי".

מסע בפיג'מה
אחד הטיילים החביבים על דה בוטון הוא הצרפתי קסבייה דה מסטר, שנולד ב־1763 בעיר שמברי שלמרגלות הרי האלפים. בגיל 23 הוקסם ממדע התעופה, שהיה אז בחיתוליו, ואף העז להצטרף לטיסה בבלון פורח, שהסתיימה מקץ דקות אחדות בהתרסקות על יער אורנים. מנייר וחוטי ברזל הוא בנה עם חברו זוג כנפיים ענקיות, שבעזרתן תכנן לעוף לאמריקה.

לא הניסיון הכושל הזה הכניס את דה מסטר לספרי ההיסטוריה, אלא רעיון הרפתקני אחר – ב־1794 הוא פרסם את מדריך הטיולים המיוחד שלו, "מסע סביב החדר שלי". בספר זה ממליץ דה מסטר לצאת למסע בפיג'מה בגווני ורוד וכחול, להתיישב על כורסה בפינת החדר, ולהתבונן ארוכות סביב. בעקבות הצלחת הספר יצא גם חלק ב', "משלחת לילית סביב החדר שלי", שבו העז דה מסטר והגיע עד החלון.

אלן דה בוטון, שחשב שהרעיון נפלא, התקשה ליישמו בחדר השינה הקטן שלו, אבל מצא לו תחליף. "מה שחשוב הוא לא המקום שאליו נסענו, אלא הלך הרוח. הסביבה היומיומית שלנו נראית כל כך חדגונית, עד שהפכנו להיות עיוורים אליה. בעקבות דה מסטר התחלתי לצאת למסעות קטנים סביב ביתי, מתבונן בנוף המוכר כל כך כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה, ופתאום המסלול המונוטוני לתחנת הרכבת התחתית נראה לא פחות מסקרן מאשר כביש מתפתל במרומי האלפים. יש לך מושג אילו מראות מרהיבים אנחנו מחמיצים כשאנחנו מתכרבלים מתחת לשמיכה במקום לעמוד ליד החלון ולהסתכל בשמים? לפני שאנחנו ממהרים לעוף לקצות תבל, כדאי להתבונן בעיניים אחרות במה שקרוב אלינו".