24.04.14 | שלום, אורח
מסע אחר
יעדים  >  אסיה  >  עיראק  >  עיראק: על נהרות בבל

מלאו כאן את פרטיכם
והמגזין האלקטרוני המעניין שלנו יגיע אליכם פעם בשבוע ללא תשלום

 
אל תראו לי דף זה שוב
 
הרשמה לניוזלטר ולאתר


הרשמו וקבלו
ללא תשלום

מגזין שבועי
וכניסה חופשית
לתיקי מידע באתר

מסע אחר קישורים

 
 
 
עיראק: על נהרות בבל
עיראק: על נהרות בבל
 
שישה שבועות בילתה העיתונאית גבי גולדמן בעיראק של אחרי מלחמה. ביומן המלחמה שלה, בלעדי ל"מסע אחר", מספרת גולדמן על ביקור באקדמיה לאמנויות בבגדאד ובשרידי בבל, על צפייה בפעילות צבאית בתיכרית, על חגיגת נישואים צנועה ועל אלימות כבושה בארץ אומללה

הירשם/י לניוזלטר אתר מסע אחר "שבוע שבוע" - הרבה עניין וללא תשלום
"כדאי שתשימי לב על מה את דורכת, ותמיד עדיף ללכת על בטון או מדרכה, ולא על אדמה חשופה", כך אמר לי האיש בעל העצה הטובה, לא הרבה אחרי שהגעתי לעיראק. השפלתי את מבטי אל כפות רגלי שהיו מוגנות רק בסנדלים. האדמה מסביב יָבְשה לאבק אפור, שמתוכו בצבצו חלקיקי מתכת לא מזוהים. "אל תדאג", עניתי לו, "קיבלתי זריקת טטנוס לפני שהגעתי לכאן". "יופי", הוא אמר, "מחשבה נכונה. אני רק לא ממש בטוח שזה יעזור לך נגד מוקשים".
הגעתי לעיראק כמעט במקרה. שיחת טלפון בתשע בבוקר הודיעה לי שבלילה אני יוצאת לעמאן, להצטרף לשיירה של עיתונאים זרים שנוסעים לבגדאד. "בלתי אפשרי", עניתי מיד. אני בחורה וצריכה לפחות יום שלם כדי לארוז. יומיים אחרי, בחמש בבוקר במלון אינטרקונטיננטל בעמאן, ושיירת העיתונאים כמעט מוכנה ליציאה. מדידות אחרונות של השכפ"צים והקסדות, תדריך חפוז של איש הביטחון הצמוד, ועולים על המכוניות. 12 שעות של נסיעה רצופה, נוסעים מהר ככל האפשר כדי לא לתת הזדמנות לכנופיות או שודדי דרכים להפריע, לא לתת לאף כדור מזדמן לעצור אותנו בדרך למחוז חפצנו.

במונית של טארק
המסע בעיראק של אחרי המלחמה הוא מסע ארוך ברחבי מדינה זקנה־צעירה, מדינה שמתעוררת מסיוט דיקטטורי של כמה עשורים. ירח הדבש, כך קראו לתקופת תום הקרבות, מיד אחרי נפילת בגדאד. החיילים האמריקאים התקבלו כמשחררים, סדאם נעלם מן השטח. אבל כבר ביום השני שלי בבגדאד אני רואה מקרוב ובצבעים אמיתיים עד כמה דק הקו שמפריד בין חופש מוחלט ובין
התנועה בבגדאד זורמת כאילו אין אלוהים, אין שוטרים, אין רמזורים ואין קווי הפרדה. כשמגיעים לצומת פשוט נוסעים קדימה, כל המכוניות נעמדות במרכז, צופרות בשלווה יחסית, עד שהחזק מנצח וממשיך בדרכו ואז גם החלשים יכולים להמשיך לנסוע
אנרכיה. הקו הזה הוא מקוטע, צבעו לבן דהוי - קו ההפרדה שעל הכביש.
התנועה בבגדאד זורמת כאילו אין אלוהים, אין שוטרים, אין רמזורים ואין קווי הפרדה. כשמגיעים לצומת פשוט נוסעים קדימה, כל המכוניות נעמדות במרכז, צופרות בשלווה יחסית, עד שהחזק מנצח וממשיך בדרכו ואז גם החלשים יכולים להמשיך ולנסוע. "ככה זה היה גם בתקופת סדאם?", אני שואלת את טארק, נהג המונית. "מה פתאום!", הוא מתרעם וממשיך לצפור ולפלס את דרכו בג'ונגל העירוני של הבוקר. בשלב מסוים הוא מחליט לפנות לפתרון הבגדאדי האופייני לימים אלו, נסיעה נגד כיוון התנועה. "בבקשה לא", אני מנסה את מזלי, "אני קצת מפחדת", אבל טארק מרגיע: "אל תדאגי, את תראי שככה נגיע מהר". הוא צדק: הנסיעה הרבה יותר חלקה כשנוסעים נגד הכיוון.
עד לא מזמן נקראו רחובות בגדאד על שם סדאם, על שם המהפכה, רחוב ה־14 ביולי ושדרת ה־17 ביולי, רחוב לציון יום ההולדת ויום המפלגה. היום, כשכל אלו הפכו למלים גסות, לכל הרחובות יש שמות חדשים, אבל אף אחד לא מכיר אותם. רק הידע רב השנים של טארק מוביל אותנו ברחובות העיר שבה כל חנות שלישית מוכרת מכשירי טלוויזיה וכל חנות שנייה צלחות לוויין.

הטלוויזיה של חנאן

תחת משטר סדאם, אם קנית צלחת לוויין קיבלת באותו מחיר גם חצי שנה בכלא וקנס של שני מיליון דינר עם תמונתו המחייכת של הרודן. "פעם", נזכרת חנאן בת ה־14, "היינו מדליקים את הטלוויזיה — והנה סדאם. מכבים ומדליקים שוב — וסדאם עדיין שם". היום, עם יותר מ־300 ערוצי לוויין לבחור מתוכם, התמונה שהיתה סטטית יותר מעשרים שנה כמו קמה לחיים, וחנאן, שליד מיטתה תמונה של להקת הבנים האהובה עליה, הפכה למומחית לא קטנה: "אצלנו, בשירים הערביים, כולם אותו דבר, אבל במערב, לכל אחד יש את הסגנון שלו. בריטני ספירס, בקסטריט בויז - לכל אחד השירים שלו, צעדי הריקוד המיוחדים לו".
חנאן שייכת לדור הביניים, הדור שמחפש את עצמו בין אלו שחיו כל חייהם תחת עולו של משטר דיקטטורי, ובין אלו שעדיין צעירים מכדי להבין את המלה "דיקטטורה". היא תסרק את שיערה במשך שעה אבל בסוף תיאלץ לכסות אותו בצעיף, היא תתלבט במשך דקות ארוכות מול ארון מלא בגדים, אבל בצאתה לרחוב תלבש חצאית שמגיעה עד הרצפה ושרוולים שנגמרים רק בפרק כף היד. בכל יציאה מהבית, אפילו לרחוב הבטוח למראה בשכונה האמידה יחסית שהוריה מתגוררים בה, חנאן מלווה לפחות באחד מבני משפחתה. אחת המתנות האחרונות של סדאם חוסיין לבני עמו, קצת לפני שאחרון פסליו נותץ והוא ירד למחתרת, היתה לפתוח לרווחה את דלתות בתי הכלא ולהציף את הרחובות במאות אלפי פושעים, המספר המדויק משתנה לפי מי ששואלים.
עכשיו, כשכבר אין מה לבזוז ברחובות, חטיפות הן העסק המשתלם בבגדאד. חבורות רחוב חוטפות אנשי עסקים, ילדים ונשים בשביל כופר של אלפי ועשרות אלפי דולרים. חנאן מדקלמת סיפורים על אוטובוס מלא בנות בית ספר שנחטף וקשה לדעת אם זו אמת או אגדה אורבנית נוסח בגדאד 2003. בכל מקרה, מהבית היא לא תצא עד פתיחת שנת הלימודים. "תביני", מבקשת אמה, "אני לא יכולה לקחת סיכון, היא הבת היחידה שלי".

כיכר אל-פרדוס בבגדאד. כאן עמד פסלו הענקי של סדאם, שהופל על ידי עשרות עיראקים בשיוע נגמ"ש אמריקאי, מעשה שהועבר למדינות רבות בשידור חי. היום מקשט את הכיכר פסל של קבוצת אמנים מקומית
מחסום אמריקאי בבגדאד. העיר מלאה מחסומים שנועדו להגן על האמריקאים. בכל מחסום עומדת לפחות חיילת אחת, כדי שנשים מוסלמיות לא ייבדקו על ידי גברים
בנוסף למחסומים, קילומטרים של גדר תיל מווסתים את הגישה למתחם הממשל האמריקאי בבגדאד. בסופה של דרך התיל מחכה סידרה של בדיקות גופניות: גברים בודקים גברים ונשים בודקות נשים

היצירה של חוסיין
בעיית הביטחון ברחובות היא רק הראשונה בטבלה שבה כל יום שעובר מגביר את הייאוש ואת הסלידה מהחיילים האמריקאים שהפכו ממשחררים לכובשים. כל מה שמעניין את אזרחי בגדאד היום זה שאי אפשר לשתות את המים בברזים, אם יש בכלל מים בברזים, ושהחשמל מתחדש כל יום בשש בערב, רק כדי להיעלם שוב לקראת חצות.
עכשיו, כשכבר אין מה לבזוז ברחובות, חטיפות הן העסק המשתלם בבגדאד. חבורות רחוב חוטפות אנשי עסקים, ילדים ונשים בשביל כופר של עשרות אלפי דולרים. חנאן מדקלמת סיפור על אוטובוס מלא בנות בית ספר שנחטף וקשה לדעת אם זו אמת או אגדה אורבנית
באקדמיה לאמנויות של בגדאד הסטודנטים לציור יושבים על פיגומים וצובעים מחדש את קירות המבנה שנהרס במלחמה, נזהרים לא לטפטף צבע על התלמידים למשחק שעושים חזרות בחצר, שכן אולם התיאטרון חשוך לחלוטין. החשמל מתחדש רק בשש בערב, חוזרים התלמידים על אותו פזמון מוכר, וחוץ מזה, ממילא ההצגות כיום בבגדאד מתקיימות בבוקר, זה הרי לא בטוח לצאת מהבית אחרי חשיכה.
בנוסף לשיפוצים, הסטודנטים בתנופת יצירה, עובדים על תערוכה מיוחדת של כל מה שלא יכלו ליצור או להציג עד עכשיו. חוסיין מותשר מוביל אותנו לראות את יצירותיו ולא יכול להפסיק להשוויץ - על אחת מהן כבר כתבו ב"וושינגטון פוסט"! הוא מצביע בגאווה על בובת חייל בכלוב, עם משפך במקום ראש וזנב של שועל, מטאפורה לחייל העיראקי שהיה קורבן בידי משלחיו. מותשר, שישב כמעט שנה בכלא של סדאם, תוהה כמה שנים היה מקבל על יצירה שכזאת, "אם בכלל הייתי בחיים", הוא מוסיף בשוויון נפש. בסמוך אליו עובד חבר שלו על היצירה "טיפול נמרץ": צ'לו שאליו מחוברת אינפוזיה, סמל לאמנות העיראקית שכמעט מתה תחת שלטון סדאם, הרודן שארצות הברית מוכנה לשלם 25 מיליון דולר תמורת מציאתו.
מכיוון שלאף אחד ממילא אין מושג איפה לחפש, כל ניחוש הוא ניחוש טוב, ותיכרית (Tikrit), עיר הולדתו של סדאם ומרכז כוחו, היא בחירה מתבקשת. נסיעה של שעתיים ונכנסים לעיר לתוך שדירת סדאם - כאן עדיין לא שינו את שמות הרחובות. המבטים העוינים של הגברים ברחוב - לא נראית ולו אשה אחת - חודרים את שמשות הרכב, מצמיתים, לא נותנים ברירה אלא למהר לתוך המחנה הצבאי האמריקאי הקרוב.

המצלמה של מייג'ור לוק

מבחינה מסוימת לצבא ארצות הברית בעיראק יש מזל גדול - הפעם הם יצאו לרדוף אחרי רודן תאב שררה ופאר, שמילא את ארצו בארמונות מפוארים. כל הארמונות משמשים היום בסיסים לחיילים האמריקאים. דיביזיית השריון הרביעית קיבלה את המתחם המלכותי בתיכרית, אוסף של מבני פאר מרוצפים שיש מבריק, הפזורים בחינניות על גדת החידקל. בניגוד לבגדאד, כאן מימיו של הנהר הגדול נקיים, ולהקות ברווזים מנמנמות על הגדה.
התמונה הפסטורלית מתנפצת בבום אדיר, קול של שיגור פגז מרגמה. אני
כששותים יין לבן ליד הבריכה, באמת אפשר לטעות ולחשוב שהמלחמה נגמרה. אנחנו מציעים בירה לחיילים בטנק ששומר על המתחם והם מסרבים בנימוס - אסור להם, הם עדיין לא בני 21
קופצת, אבל שני חיילים מרגיעים אותי באדישות - "זה רק ניסוי כלים, בואי, נראה לך איך זה עובד". המשגר ממש קרוב, במרפסת של הארמון, מכוון אל שדות תיכרית שמעבר לגדה. סמל קלינט מסביר שזה עניין שבשגרה, הם יורים כמה פעמים ביום כדי להפחיד את המקומיים, לבצר את עמדת הכוח וגם כדי לכוון את הכלים. כבר שלושה שבועות הם מכוונים אל אותו עץ עבות במרכז חלקה בעבר הנהר. ערב־ערב, לפחות שישה פגזים ביום, והעץ עדיין עומד על תלו ואפילו די פורח. "אנחנו עובדים על זה", עונה קלינט מבלי שנשאל. "אנחנו משתדלים".
מאוחר יותר אני צופה בהכנות לסיור לילי בתיכרית. שיירת רכבי ההאמרים כבר מותנעת, הציוד לראיית לילה מורכב על הקסדות. לוטננט קולונל ראסל, המפקד באזור, מנדב הסבר קצר לטובת העיתונאים החדשים בבסיס. "אנחנו הולכים לנסוע במה שנקרא 'סמטת האר.פי.ג'י'. נוסעים שם בכלי רכב פתוחים, מרעישים עד כמה שאפשר. המטרה: למשוך אלינו את יורי האר.פי.ג'י, ואז, אחרי שהם נחשפים, לתפוס או להרוג אותם". מספר שעות אחר כך הם חוזרים, בלי תוצאות. יורי האר.פי.ג'י לא בלעו את הפיתיון.
מעבר לפעילות הצבאית, אנשי הצבא עוסקים גם בשיקום העיר ובבנייתה מחדש. מטה הממשל רוחש פעילות, כי היום מגייסים אנשים חדשים למשמר של המושל. הם עומדים בשורה מול מייג'ור לוק, שאחראי על הנפקת התעודות. השלב הראשון הוא פוטו רצח במצלמה הדיגיטלית הקטנה של המייג'ור. כשהמצלמה שלו שובקת אני מנדבת את שלי. המתגייסים העיראקים מתחלפים על רקע טפט העץ, ומייג'ור לוק מצלם אותם אחד־אחד במצלמה שלי. כך הפכתי באופן רשמי לחלק ממאמץ הבנייה מחדש של עיראק.
בארוחת הצהריים מונחים על השולחנות מגשים ענקיים עמוסי כל צירוף אפשרי של אורז, עוף וכבש. חיילים אמריקאים ושוטרים עיראקים מתנפלים עליהם ככוח אחד, מחסלים אותם בתיאום מופלא, בשפה משותפת שרק חיילים רעבים מבינים. שלושה חודשים בתיכרית הפכו את בני מולדת הביג מק למומחים. הם מגלגלים כדורי אורז ביד אחת, כאילו גדלו כאן כל חייהם.

השנאה של תושבי תיכרית
אנחנו כאן כבר ארבעה ימים ועדיין אין סימן לסדאם. חום שיא של 55 מעלות בצל מבטל את הפשיטה היומית ומפנה קצת זמן לסיור במתחם הארמונות. בארמון של עודאי יש בריכת שחייה פנימית ואולם קולנוע, לכן הפך למרכז הנופש של הבסיס. הארמון הרשמי הענקי - מהלך של חצי שעה מקצה אחד למשנהו - הפך למפקדת הדיביזיה. הארמון הפרטי של סדאם, לעומת זאת, נותר נטוש. ההפגזות האמריקאיות פגעו בו לא מעט, חלונות הזכוכית נופצו כולם, סרטי ניילון צהובים חוסמים את הגישה אל האולמות המפוארים. בגינה עדיין פורחים שרידי ערוגות הוורדים, מפליאים ביכולתם להחזיק מעמד בחום הכבד.
אנחנו מחליטים לטייל קצת בעיר ללא ליווי צבאי צמוד. מוכר הקרח ברחוב מושך את העין, מנסר את הגושים הענקיים, מנסה למכור אותם מהר לפני שהשמש הקופחת וחמישים המעלות ימיסו את עמל יומו. עשר שניות אחרי שאנחנו יוצאים מהאוטו יש סביבנו — חבורה של בעלי עור בהיר בנעלי טימברלנד — התקהלות. לא הוצאנו מלה והם כבר מתחילים לספר לנו, בצעקות, עד כמה הם שונאים את אמריקה ואת ג'ורג' בוש ואת היהודים. כמו הרעב והאוכל, גם השפה הבינלאומית של השנאה לא מצריכה תרגום.
אני מסובבת את הגב ואחד הילדים זורק עלי מים. לרגע אחד זה מאוד נעים, הרי חם כמו בגיהינום, אבל זה גם הרגע שבו אנחנו מחליטים לפלס דרך מתוך ההמון, ללכת במהירות אל האוטו, ללכת - לא לרוץ, לא להראות פחד - פשוט להסתלק משם. במקום הולדתו של סדאם חוסיין לא לוקחים סיכונים, במיוחד אם את אשה בעיר שלא רואים בה נשים ברחוב, ועוד אשה עם עור לבן ושיער אדום.

בבל של סדאם
השהות בעיראק זימנה גם הגשמת חלום קטן: ביקור בבבל. אנחנו מגיעים לשער מחנה בבילון (Camp Babylon) בעשר וחצי בבוקר, באיחור של חצי שעה. הש"ג, לבוש מדים משונים ובנדנה אדומה מתחת לכומתה, מקשיב בסבלנות להסבר שלי ומחייך בשלווה. רק אחרי דקה של החלפת חיוכים אני
בארוחת הצהריים מונחים על השולחנות מגשים ענקיים עמוסי כל צירוף אפשרי של אורז, עוף וכבש. חיילים אמריקאים ושוטרים עיראקים מתנפלים עליהם ככוח אחד, מחסלים אותם בתיאום מופלא, בשפה משותפת שרק חיילים רעבים מבינים
קולטת שהוא לא מבין מלה. מתברר שהיום עוברת השליטה על בבל מידי האמריקאים לידי הכוח הרב לאומי, שמורכב מנציגי 31 מדינות. במשך דקה של חיפושים אחר דובר אנגלית, חולפים על פני חיילים מהונדורס, ספרד, פולין ואוסטרליה, כמעט מגדל בבל מודרני. דובר האנגלית היחיד בשטח לא מבין על מה הלחץ: הרי השעה היא רק תשע וחצי. המחנה הצבאי בבבל, מתברר, עובד לפי שעון כוויית, כלומר שעה אחת אחורה. למה? אף אחד לא באמת יודע, מסביר לי דובר האנגלית במבטא פולני כבד.
הסיור בעתיקות די מאכזב. רשימת המיתוסים שהגעתי איתם - על הנהרות והמגדל והגנים התלויים של בבל - נופצה כליל. הנהר מאולף בתוך מערכת של תעלות, לגנים התלויים אין זכר (וספק אם אי פעם היו קיימים). מגדל בבל, או לפחות מה שאנחנו מכירים כייצוג הכי מפורסם שלו - אותה ספירלה שמתנשאת לגובה - הוא בכלל הצריח של מסגד בעיר סמרה (Samarra), מצפון לבגדאד.
בבל המקורית נוסדה כנראה בתחילת האלף השני לפני הספירה, נחרבה במאה השביעית לפני הספירה ושוקמה מאוחר יותר על ידי המלך נבוכדנאצר. בתקופה ההלניסטית ננטשה ונבנתה מחדש על ידי סדאם בשנות השמונים, תוך רמיסת הארכיטקטורה המקורית שלה.
כמו כל השליטים הגדולים, גם סדאם רצה להטביע חותם היסטורי באמצעות הבניינים שבנה. על כשליש מלבני הבניין של בבל חרוטה כתובת המהללת את סדאם כ"בונה העיר, מחדש ומשמר הציוויליזציה". בניגוד ללבנים עם חריטת שמו של נבוכדנאצר, ללבני סדאם אין ערך ארכיאולוגי, והן משמשות בעיקר מזכרות - די כבדות - למבקרים בבבל המחודשת.

החתונה של אנהם
בחזרה בבגדאד. אני מצטרפת לאנהם, כלה ביום חתונתה. אנחנו נפגשות בסלון לכלות, בצהרי יום חמישי, היום הכי פופולרי לחתונות. הסלון עובד בשיטת הסרט הנע: ענן דביק של ספריי מקדם את פני הנכנסים, חמש בנות יושבות בעמדת האיפור, חמש אחרות כבר עברו הלאה, אל הספר. הן מאופרות בכבדות, פניהן לבנות כמו שחקנים בתיאטרון קבוקי. "למה כל כך לבן?", אני שואלת את מרלן, המאפרת הראשית. "לעיראקיות יש עור כהה", היא מסבירה, "כולנו רוצות, במיוחד ביום החתונה, להיות יותר לבנות - כמוך". "אני דווקא מתה לעור כהה כמו שלהן", אני אומרת. "את רואה", היא מסכמת, "זה כמו במלחמה - כל אחד רוצה את מה שיש לאחר".
אנהם הכלה כבר מוכנה, לבושה לבן ועדויה זהב. התחנה הבאה: בית אחותה, שם מתקיימת חגיגה מאוד צנועה. אין כסף והרחובות לא בטוחים אחרי החשיכה, זה ההסבר, כמעט התנצלות, בפני האורחים מחו"ל. הבעל הטרי מגיע באיחור של שעה. זה די מקובל, כך אומרים כולם, צריך ללמד את האשה לחכות, כבר מההתחלה. תזמורת קטנה אבל רועשת, שני תופים וחצוצרה, מלווה אותו בכל צעד, והחגיגה הופכת למעט יותר שמחה.
בשלב הזה כולם־כולם, החתן והכלה, כל האורחים וגם כמה ילדים משועממים מהשכונה, עולים על שני מיניבוסים ונוסעים לסטודיו לצילום, לתמונה המסורתית על רקע מלאכותי. השיירה נוסעת דרך השכונות העניות של בגדאד, בראש מכונית שחורה עטורה סרטים צבעוניים, ואחריה מיניבוס מתפקע מאנשים, עם תזמורת רעשנית ובנות המשפחה שפוצחות בכל דקה בקולולו. מגיעים לסטודיו, עושים תמונה על רקע פרחים, תמונה על רקע כחול, קליק־קליק וגמרנו. זוג חדש בא לעולם, מוכן ומזומן להתמודד עם המציאות של אחרי המלחמה.
החגיגה נגמרת ואנחנו חוזרים למלון המבוצר שלנו, אחד ממקומות המשכן של קהילת הזרים בבגדאד. כששותים יין לבן ליד הבריכה, באמת אפשר לטעות ולחשוב שהמלחמה נגמרה. אנחנו מציעים בירה לחיילים בטנק ששומר על המתחם והם מסרבים בנימוס - אסור להם, הם עדיין לא בני 21. אוויר הלילה שובר סוף־סוף את החום העז, ואפילו מסוקי הבלק־הוק שמרחפים תדיר מעלינו לא מפרים את השלווה. השקט נקטע על ידי צרור יריות: יריות שמחה, כך מסביר מומחה לרגע.
בבגדאד, כל מי שהגיע לעיר יומיים לפניך נחשב מומחה. אחרי שישה שבועות נראה לי שעוד מעט גם אני אזכה בתואר. עצם המחשבה גורם לי לעצום עיניים ולחייך בחושך. לפתע נשמע פיצוץ עז. כל העיניים מופנות שוב אל המומחה, והוא, חושב לשנייה, מעיף מבט אל החבורה שצמאה למוצא פיו, אל הטנק ששומר, ואל המסוקים שמרחפים מעל הנהר. "אל תדאגו", הוא אומר בחיוך שבע קרבות, "זו רק מכונית תופת של שמחה".

טוסו לחו"ל עם חבילת הגלישה המשתלמת ביותר >>
סגרתם הכל לטיול? לרכישת ביטוח נסיעות לחצו כאן
    -
פורסם בגיליון"מסע אחר"147

תגובות פייסבוק
הדפסה
שלחו כתבה
 
תגובות
הוסף תגובה
 
אוכל ישראלי - סבזי, מפרום..
הדפסה
הדפסה ללא תמונות
שלחו כתבה
הערה למערכת
הוספת תגובה
הוספה למזוודה שלי
הורדה לקובץ- PDF
התחבר אלינו בפייסבוק


מידע נוסף על עיראק
המדריך
כתבות
מפות
וידיאו
המלצות

 


|   מופק ומנוהל ע"י מסע אחר אונליין   |