שימור אתרים / יריד המזרח - כנפיים שבורות

אריה אלחנני עמד על סף ייאוש. משעות הבוקר המוקדמות ישב מול שולחן עבודתו וצייר גמלים. את כל כשרונו ודמיונו השקיע בניסיון לצייר את הגמל שיניח את דעתו של אלכסנדר ייבזרוב.
האיש הנמרץ פסל ללא רחם את כל השרטוטים. "עליך להבין, אלחנני", חזר ייבזרוב והטעים, "הגמל הזה חייב לסחוף אחריו אנשי עסקים ובעלי תעשייה מכל העולם, אי אפשר שיהיה כה משעמם". אלחנני רתח מזעם,

כרטיס כניסה למציגים ביריד המזרח | באדיבות יואל אביתר

בכעסו הסיט את השרטוטים מן השולחן באבחת יד וקרא: "מה עוד תרצה? אולי שהגמל יעופף?". ייבזרוב שתק, התרווח במסעד הכיסא וחיוך קל ניכר בזווית פיו.
"הגמל המעופף", יצירתם של ייבזרוב ואלחנני שהסיפור לעיל הוא רק גרסה אחת מני כמה על דרך היווצרה, נחשב עד היום יצירת מופת מבחינה שיווקית ותדמיתית. השימוש בבעל חיים המעורר רגשי חביבות והכנפיים המפתיעות מתחברים למיתוסים קדומים מ"אלף לילה ולילה" ועד אגדת פגסוס מן המיתולוגיה היוונית. הסמל ייצג את יריד המזרח, שביקש להפגיש תעשיינים וצרכנים מאירופה ומהמזרח התיכון. הוא התפתח בימים של בין שתי מלחמות עולם והיה האירוע הציבורי הגדול ביותר שהתקיים בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי.
ראשיתו היתה ביריד המזרח הקרוב, יוזמה עסקית של שלושה יזמים: אלכסנדר ייבזרוב, שלמה יפה ואברהם אידלסון. ב־1924 כינסו השלושה תערוכה של מוצרים מתוצרת הארץ. כך נחשפו מוצרים אלה בפני הקהל המקומי. ההצלחה המסחררת של התערוכה הניבה מסורת של ירידים בינלאומיים שהיו לקרנבל מרגש ששילב בילוי, מסחר וקידום עסקים, הן עם ארצות המזרח המתעורר והן עם אירופה. בעקבות הצלחת היריד השקיעו עיריית תל אביב והסוכנות היהודית מאמצים רבים להפכו לספינת הדגל הכלכלית של היישוב העברי בארץ.
העסק נוהל תחת שרביטו של ייבזרוב ופעל כמכונה משומנת. בכל בירות אירופה היו משרדים שרשמו חברות ליריד, ניהלו מסעות פרסום ומכרו שטחי תצוגה. ההיענות היתה עצומה וגדלה מיריד אחד למשנהו. בפתיחת היריד הגדול ב־1932, בחסות הנציב העליון, בירך ראש העיר מאיר דיזנגוף את הבאים וקבע, בצניעות אופיינית, כי תל אביב היא "מרכז העולם".

מתחם יריד המזרח ב-1936. כל ביתן נבנה על ידי אדריכל אחד אך כל המבנים היו שזורים בתבנית כוללת | צילום: רודי ויסנשטין, צלמניה פרי-אור

החלום נוצק בבטון
ב־1933 כבר ביסס יריד המזרח את מעמדו והיה לנכס דיפלומטי וכלכלי. ממשלת המנדט ראתה בו גורם ממתן שעשוי לקדם את השלום באזור, ולכן נרתמה לסייע לו בכל דרך. הממשלה הקצתה שטח של מאה דונם על גדות הירקון, ובאוגוסט 1933 הונחה אבן הפינה לאתר הקבע של יריד המזרח.
מלאכת התכנון הוטלה על שניים מבכירי האדריכלים בארץ. אריה אלחנני ריכז את תוכניות הבינוי והעיצוב, שכללו גינון, פסלי חוצות, פנסים וספסלים מסוגננים; ריכארד קאופמן עשה את התוכנית האורבנית ובנה את ארמון "תוצרת הארץ", המפואר והגדול בבנייני התערוכה. לצדם פעלו מיטב האדריכלים בארץ ישראל, שכל אחד מהם הופקד על ביתן אחר. כך נוצר ייחוד לכל ביתן, אך כל המבנים היו שזורים בתוכנית כוללת.
פרט לארמון תוצרת הארץ, שנבנה כאונייה ענקית, הוקמו ביתנים לאיטליה, לצרפת, לבולגריה, ללבנון, לרומניה, לבלגיה, לנורווגיה ולמדינות נוספות שנציגיהן באו ליריד. מכלול ביתנים מיוחד הוקם לבריטניה ומושבותיה על ידי האדריכל יוסף נויפלד. העובדה שהבריטים הסכימו להפקיד אדריכל בן הארץ על המלאכה ולא דרשו לייבא אדריכל בריטי היתה ביטוי של כבוד והערכה כלפי האדריכלות המקומית.
באפריל 1934, שמונה חודשים לאחר הנחת אבן הפינה, כבר נוצק החלום בבטון והיה לממשות. הבתים, בוהקים בלובנם, נבנו בסגנון הבינלאומי ועוררו התפעלות עצומה. במהלך חודש ימים נמכרו 600 אלף כרטיסי כניסה ליריד. סוחרים רבים הגיעו במיוחד מאירופה, ולשם כך הקימו הבריטים את נמל התעופה הסמוך ללוד, כיום נמל התעופה בן גוריון.
ב־1936 שוב נערך יריד בינלאומי, אלא שהפעם כבר נשמעו מרחוק קולות מבשרי רע. עם נעילת היריד לא ידע איש אם ומתי ייערך היריד הבא. מלחמת העולם השנייה הפסיקה את מסורת הירידים הבינלאומיים. זו חודשה רק עם הקמת גני התערוכה ב־1959, במתכונת מצומצמת יותר ובעלת יומרות צנועות בהרבה.

רשלנות לשמה
החלומות שמתוכם צמח יריד המזרח עודם מפעמים בשמיה של ישראל, אך שרידיו הפיזיים של  היריד, מן החשובים והמרכזיים בארכיטקטורה הארצישראלית, התפוררו והיו לחורבות חסרות חן. שילוב של חוסר מודעות והזנחה, היעדר פיקוח ציבורי ורשלנות לשמה הביאו להרס שכיות חמדה ארכיטקטוניות.
השטח שייך לחברה לפיתוח תל אביב שבבעלות עיריית תל אביב, הסוכנות היהודית

הביתן הבולגרי לשעבר, בניין גלידה מונטנה כיום

ויזם פרטי, שלו מכרה הסוכנות אחוזים מהבעלות. החברה לפיתוח תל אביב לא שקדה מעולם על שמירת כבוד המקום, אף שמעצם קיומה היא מחויבת לשמור על האינטרס הציבורי. הפוטנציאל של השטח, על גדות הירקון, במבואותיה הצפוניים של תל אביב, עמד לנגד עיני יזמים ואף לנגד עיני פקידים ופוליטיקאים. בשנים האחרונות שבו ועלו תוכניות שונות לשטח, אך כולן נגוזו, והמקום נותר בחרפתו. את הזלזול יש לזקוף לדראונם של ראשי עיריית תל אביב וראשי הסוכנות היהודית לדורותיהם. למרבה הצער, אנשים המבקשים להטביע את מעשיהם שלהם בתולדות העיר אינם נוהגים כבוד במפעל קודמיהם.
תגובת שלום אלקיים, המשנה למנכ"ל עיריית תל אביב־יפו ויושב ראש החברה לפיתוח תל אביב: "לעיריית תל אביב־יפו רק שני אחוזים מהבעלות על השטח הנדון, תשעים אחוזים מצויים בידי הסוכנות וקרן קיימת לישראל, ועוד כשמונה אחוזים בידיים פרטיות. העירייה שקדה בשנתיים האחרונות על תוכנית בניין עיר לכל המתחם, שכולל את נמל תל אביב ושטחי החברה לפיתוח תל אביב. התוכנית שנבחרה מתוך כמה הצעות עומדת בימים אלה לקראת הפקדה בוועדה המחוזית. במקביל, בשטחים שבבעלות החברה שופצה הכניסה וכן החלו בהם ובשטחים הסמוכים עבודות תשתית ביוזמת החברה והעירייה".